הַיּוֹם שֶׁמִּתְאָרֵךְ/ דוד ברבי

טוֹב לְהַרְגִּישׁ אֶת הַיּוֹם שֶׁמִּתְאָרֵךְ

בַּחוֹף שֶׁלִּי

טוֹב לְהַרְגִּישׁ אֶת הַיָּמִים שֶׁמִּתְאָרְכִים

אֵלַי

יָמִים מוּאָרִים בְּשֶׁמֶשׁ חָרְפִּית מְשַׁנָּה אַט אַט

אֶת מַסְלוּלָהּ

וְהַמַּסְלוּל שֶׁלָּהֶם מִתְעַקֵּל עִם הַגַּלִּים

עֲדַיִן קַר וְהֵם בַּחֲלִיפוֹת גְּלִישָׁה הֲדוּקוֹת

אֶל הַגַּלִּים הַסּוֹעֲרִים

עַל גַּב הַגַּלְשָׁן נוֹגֵעַ לֹא נוֹגֵעַ

וּכְמוֹ חֲלוֹם שֶׁל גּוֹלֵשׁ יְחַפֵּשׂ שׁוּב

אֶת הַגַּל הַבָּא

אֲנָשִׁים מַבִּיטִים בַּמַּחֲזֶה

חֶלְקָם מְקַפְּלִים צִיּוּד

זוֹ כְּבָר שְׁעַת צָהֳרַיִם מְאֻחֶרֶת

חוֹשְׁבִים עַל יוֹם הָעֲבוֹדָה שֶׁל מָחָר

הוּא יִהְיֶה יוֹתֵר אָרֹךְ

צָרִיךְ לְהַתְחִיל שָׁבוּעַ חָדָשׁ שֶׁל עֲבוֹדָה

וְאֵין לָהֶם בְּכָךְ נֶחָמָה

(מתוך הספר “ספינות מותרות” מאת דוד ברבי, הוצאות עמדה)

*

רפרפתי עליו בחפשׂי שיר לקריאה בהשקת הספר מבעוד מועד – חודשיים מראש.

הייתה לי תחושה טובה לגביו – שריינתי אותו – שמור עבורי.

בבוקר ההשקה קראתיו לעצמי והרגשתי סחרור. סיימתי את הקריאה ולא זכרתי את הדרך בה הובלתי ע”י השיר – כמו סומאת אחרי כלב נחיה – לברדור טוב-מזג – העביר אותי בחורבה

אך עדיין אינני רואה.

מה עשה בי? סונוורתי, נסתתרה בינתי. קריאות חוזרות  רק מחמירות  – נשאבת למערבולת.

גלי השיר סביבי, גלשנים, חלומם. גם היום המתארך עובר.

עלי לעלות על הבמה מתוך מצולות השיר – לצוף, לשאוף אויר, להגיד:

“השיר קוסם אף מכשף. איך הוא עושה זאת?

ואם אפענח את סודו האם אאבד את ההקסמות ממנו, אשתחרר מכוחות הכישוף שלו?

אך השיר עשיר תחבולות ואינו דומה לקסם פשוט שמתפוגג לאחר ההצצה אל מאחורי הקלעים.

יש בשיר הלימה מופלאה של הצורה לתוכן

היום המתארך מאריך את שורה. הסירוגין בין השורה הארוכה לזו הקצרה מטלטלים על הגלים. השיר זורם מנושא לנושא באופן חלק וערמומי: הימים הופכים למסלולים, לגלים, לגולשים, לאנשים וחוזרים לימים אך עתה הם קשים. הטוב בתחילתו ואין נחמה בסופו. ויש בו עוד פנינים – בתוך המעמקים”.

סיימתי את תפקידי אך השיר אינו מרפה. עוד ימים הוא מלהטט בגיבוריו. אני רואה איך החוף המפתיע בשורה השניה ונראה כמו משל – נשטף בגלי ים אמיתיים האני האנוכי בתחילת השיר מפנה מקום לזולת -לגולשים שקר להם וחלום להם מושג-בלתי-מושג  ויש צופים כמו במחזה וגם הם שחקנים בחי העבודה הקשים. והשמש החרפית הקרה מאירה ומסחררת אותי במסלולה וזאת אומנות המלה – השירה.

השיר ממריא מעל ומעבר למלים הכתובות

מקבל ישות עצמאית

פלא בלתי מפוענח

לשימוש חוזר

לקריאה נשנית

להתפעלות חדשה

לא אמרתי הרבה בהשקה כי לא ידעתי את כל מה שיודעת עכשיו כי השיר פועל עלי כמו סם בשחרור איטי וטוב  שכך כי לא יודעים להגיד ולא יכולים לשמוע ביטוי מילולי פומבי של רגשות חיוביים חזקים כמו שיותר קלה כתיבת דברי אהבה מאשר אמירתם הישירה.

קר לי וחם לי חליפות – גלישה, אמילי דיקנסון דיברה על התחושה הגופנית הממשית בעת הקריאה.

נתתי לשיר לעשות בי (הו, וולך היונה!) – כמעט בושות : נסעתי שעות לערב קריאת שירה, על המפתן סבתי לאחור- לא יכולתי לשמוע שירים נחותים כי כולם נחותים והנפיל הרם המתבודד האכזר המתוק-מר משתק יכולת קליטת שירים אחרים- משתלט על כל הקולטנים.

כמו שלפני שנים הסיפור “אינטימיות” המופתי של ריימונד קארבר לכד אותי לחודשי התנזרות מקריאה ועתה אני תוהה איך רצף מילים מתגדל מתפתל למבנה רב עוצמה ויופי פועל ישירות על הנקודות הרגישות  כמו שרשרת חומצות אמינו מתקפלת למבנה מרחבי שלישוני של חלבון-אדון מכה מחדש. הו המוח הקדחתני, המגייס את כל הכוחות כדי לחלץ את הגוף המפרפר בעונג

ממלכודת הדבש.

 

                                                                                      חגית בת-אליעזר, 23.11.2013

***

חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.

בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל “הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה” (2008),  “התנסויות” (2012).

חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.

עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.

מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.