השאלון עם יוסיפה חרפק-עמיקם

1) מהו הספר האהוב עלייך?

משתנה מעת לעת :מעט ספרות עברית-ארבע אימהות,שומרת אחותי ,שירים מ”אין סוסים שמדברים עברית“קובץ של חנה גולדברג . ספרי מתח משפטי-של פטרישה קורנוול, ספרי ג’ודי פיקו.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

גילגי, חברים בכל מיני צבעים, שני רעים יצאו לדרך .

בעבר הרחוק-אקסודוס, ארוכה הדרך לחרות, וספרים של ראובן קריץ: האורות-קובץ ספריו על חבורה בקיבוץ. יצחק שלו-“פרשת גבריאל תירוש“.

3) מה הספר האחרון שקראת?

כעת אני מתקשה בקריאה ורכוז.שומעת ספר מוקרא,”אהובי הלא ידוע“חנה גולדברג. מנסה גם את דיבה .

קשה לי לאחרונה הקריאה. אז אני עושה תרגילי ריכוז עם חוברת סודוקו. פעם זה היה טטריס. ולא, אין לי טאבלט.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

לא זוכרת כרגע שם אבל מספריה של נעמי רגן. מהם אני לפחות לומדת קצת על היהדות “השפויה” .

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

הספר “אגדה אבודה” רומן אוטוביוגרפי! מאת יוסיפה חרפק עמיקם.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

היא סופרת: שפרה הורן בארץ וג’ודי פיקו -מתורגם.

7) ספר שנתן לך השראה?

ארבע אימהות-שפרה הורן.

8) ספר עיון מומלץ?

“הכוזרי“. וברצינות – אטלס ארץ ישראל, “אל תרים ידך על הנער” של הרב לאו ,רציני וקשה לכן מעלעלת בו.

***

יוסיפה חרפק-עמיקם, 63, סופרת. בימים אלה יצא ספר הביכורים שלה “אגדה אבודה” בהוצאה עצמית. במקום לכתוב על יוסיפה, אצטט את הדברים היפים שכתבה כשביקשתי ממנה לספר על עצמה:

עלי: גובה 149 ס”מ מכווצת. בת 63(יום רביעי שעבר).

ילידת שנת 1950, נקראית על שם סבי שנפטר שנה לפני הולדתי, (הסבא מצד אבי) סבי מצד אימא היה בעל הכבוד לתת את השמות ,חרדי, נאור ובעל הזכות לתת שמות לילודים. לי קרא יוסיף-ה’ וביחד יוסיפה הוא ניסה לברך את ביתו ,ולא הבין שהוא זורה מלח על פצעי נפשה. ביום יום קראו לי “לכי מפה”או “עשית שיעורים?” בפני זרים-היא קראה לי “ספלה”אחי קרא לי ספה וכך רוב האנשים בסביבתי (סמך-מנוקד עם צירה). כשהייתי באוניברסיטה נקראתי “ספי” ולפני כן,כשלמדי בקיימברידג’ (אנגלית,מכינה) שם ישראלי מובהק היה קשה לאנטישמים אז החברה שלמדו איתי הציעו לי להשתמש בלועזית – ג’וזפין ולא ג’וזפה.

כיום אני בת יחידה להורים מתים החובקים יחד את בנם בכורם – עמיקם שנולד בהפוגה השישית בתש”ח והסבא הציע לאימי לקרוא לו בשם העם בארצנו המשוחררת. לצערי אחי נפטר בגיל 16 אחרי 6 חודשים של מלחמה בסרטן במוח. ילד כישרוני שנגן באקורדיאון – וירטואוז עד לפני מלחמתו היינו צ’ילבות אבל כשהתחילו הסימנים, שיתף אותי. כך עד למותו. לא דיבר על מחלתו .אבל כשעוד יכול היה, הזמין אותי לסרט(אותי?אחותו הדביקה) ובעצם רצה לדבר,ולימד אותי כל שידע בענייני סרטן ומוח. בבית הפרידו אותנו, חששו שאני אפטפט למרות שלא נהגתי לדבר מרצוני. היו צריכים לקרוא לי “אליפלט”או לו. יש בספר פרק שלם עליו ומחלתו .

עוד בגיל צעיר כשראיתי את מוסד הנישואין החלטתי – “לא תודה” ושמרתי מרחק ביטחון. אבל רציתי ילדים. אחרי 3 הריונות הגיע הבן שלי. 7 חודשים אתרי מות אימי. נתתי לו שם שלא היה במשפחתי – יואב. ולכבוד אבי שאהב אותי עד כלות הוספתי שם שני “בצלאל”. טעות .הרבה מדי אותיות למשרד החינוך אין מקום .לפני שנסעתי איתו לאורלנדו שינינו גם בדרכון ל”צלי” קצר, כך כינו בחיבה את אבי.נשארתי בת יחידה ואח”כ גם אמא יחידנית מתוך בחירה. הילד עשה מסלול רגיל של בי”ס: “יואב תצא מהכתה” רצו לעשות ממני שוטר. סרבתי הוא קיבל ממני פטור להשאר בבית כמה שהוא רוצה,אבל חסרו לו חבריו השובבים . עשה צבא קרבי , אני כמעט מתתי מפחד אבל אז כתבתי את ספרי הנ”ל (הכל בתקופת מלחמת הצפון השניה). כשהשתחרר מהצבא הביא לי קופסת קרן קיימת כי אהבתי לספר לו סיפורים מילדותי (קובסא,ומכתב מרגש). תוך 3 שבועות כבר למד באוניברסיטה בירושלים, בקבוצת אתגר, למד ביולוגיה, עבד אצל וטרינר, סיים בהצטיינות תואר ראשון כעת מסיים תואר שני במכון ויצמן. הוא וחברתו חגגו 7 שנים לחברותם, הוא כמו כולם בגילו, נהנה בילדותו מ”אין אבא”: “מזל,גם הוא היה כועס עלי” כנראה יהיה מדען.

מאז גיל 26 אני מגדלת חתולים. כעת יש 4. מנומנמים. בדירה שגר ברחובות יש כלבה….. הוא נחשב מדען. אני סיימתי עבודה סוציאלית ב1973 לפני פרוץ המלחמה ההיא. עבדתי בבי”ח פסיכיאטרי לילדים. אחרי 3 שנים הספיק לי ועברתי חזרה לכור מחצבתי – הדסה עין כרם. עבדתי בעיקר בתחום האונקולוגי אבל גם ילדים, אודיולוגיה ובסוף-נשים-וועדות להפסקת הריון. יצאתי לפנסיה רפואית מוקדם מהצפוי עקב בעיית בריאות לא מסוכנת סתם הכל כל הזמן כאב לי. זה נקרא פיברומיאלגיה. אחרי התאוששות שארכב כ-3 שנים,המשכתי להתנדב מהבית. וכתבתי את ספרי. וגידלתי את בני, וטוב לי. נולדתי מחדש כשבני נולד. לפני 25.5.

מועדים לגשם,יוספה