השאלון עם עדנה אברמסון

1) מהו הספר האהוב עלייך?

לצערי אני משתייכת לז’אנר הקוראים שבדרך כלל שוכחים על מה היה הספר ברגע שהפכו את העמוד האחרון בו. למרות זאת, אני זוכרת היטב את אלה שנצרבו בי בשנים מוקדמות יותר ושהכתיבו את המשך הדרך בין מדפי הספרייה: “גירושים מאוחרים” ו”מסע אל תום האלף” שהוא לא פחות ממופלא של א”ב יהושע, “והיום איננו כלה” של צ’ינגיס אייטמטוב, “סיפור פשוט” של ש”י עגנון, “חוכמת הכאב” של אנדרו מילר, “100 שנים של בדידות” של גבריאל גרסייה מרקס, “חיוך הגדי” ו”ספר הדקדוק הפנימי” של דויד גרוסמן, “חמדת” של טוני מוריסון, “אותו הים” של עמוס עוז, “עשו” של מאיר שלו, “חמסין וציפורים משוגעות” של גבריאלה אביגור רותם ו”מלכוד 22” של ג’וזף הלר.

כל אחד מאלה היה אבן דרך משמעותית בנתיב הקריאה שלי – וגם בכתיבה. כל ספר שכתוב מצוין מעורר בי בעיקר קנאת כתיבה, שנשארת הרבה אחרי ששכחתי על מה היה הספר. ואם אציין את כל מה שאהבתי בשנים האחרונות, ניפול כנראה מהקצה של האינטרנט.

2) מהו ספר הילדים האהוב עלייך?

כילדה הערצתי את דבורה עומר ולדעתי קראתי את “לאהוב עד מוות” משהו כמו 48,913 פעמים. קראתי את כל מה שכתבה והיא שגרמה לי לרצות ‘להיות סופרת’, משאלה כמוסה שאני עדיין מטפחת אי שם בתאים נסתרים בגוף. שלחתי לה לפני יותר מ-20 שנה מכתב ובו הצעתי להתכתב איתי, לא פחות, ואחרי כמה חודשים נעניתי בחביבות ובנימוס, ובכן, ב”לא”. אני זוכרת את עצמי גם משוטטת בספרייה העירונית בראשון לציון כשראשי מוטה הצדה כדי לקרוא את שמות הכותרים של הספרים העומדים על המדפים ולבדוק מה עוד לא קראתי, ומתוסכלת לגלות שקשה מאוד למצוא דבר כזה. החלפתי ספרים פעמיים בשבוע, שניים עבור שבת ושניים ביום ראשון, וכיליתי במהירות את המצאי.

ובהתאם לעניין הזיכרון שהועלה בשאלה הקודמת, היום אני מגלה מחדש את ספרי הילדים בזכות שני הפרטיים שלי שמתחזקים ספרייה לתפארת, ובזכות הביקורות שאני כותבת. שלושה מאלה החדשים יותר שמצליחים לטעמי לשמור על מקצב מדויק לקטנטנים ועל עולם שמעוצב בדיוק בשבילם הם “יעל מציצה לרחוב” של יונה טפר, שאיירה גיל-לי אלון קוריאל – שבעצמה כתבה אחר כך את “מאחורי הדלת יש שביל” הנפלא והרגיש, ו”איילת מטיילת” של רינת הופר שהפך לקלאסיקה מודרנית של העשור האחרון.

3) מה הספר האחרון שקראת?

“פונדמנטליסט בעל כורחו” של מוחסין חאמיד (כתר 2007), בהקשר של 11/9, וכרגע אני בערך ברבע הדרך ב”צל עולם” החדש של ניר ברעם (עם עובד 2013). ערימות הספרים שמחכות לי לצד המיטה מבהילות לפעמים בבלתי-אפשרִיוּת שבגובהן לעומת גמדוּת הזמן שהחיים משאירים לי לקרוא.

4) איזה ספר גרם לך לתהות “על מה המהומה”?

אפשר שניים? על “סטונר” של ג’ון ויליאמס כתבו שהוא מושלם ואני השתעממתי עד מוות וחיכיתי שייגמר העינוי. כבר כתבו על דמויות אפורות, כבר כתבו ביבושת – ולא הבנתי מה הופך אותו לגאוני כל כך בעיני אחרים. סבלתי קשות. גם ב”אשמת הכוכבים” של ג’ון גרין הרגשתי שהכוכבים רימו אותי, כי מדובר בספר נוער מטופש נוטף אמריקניזם ודיאלוגים מופרכים, ששווק בצורה אחרת לגמרי מהראוי לו.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

“המפגש” של אן אנרייט (הספרייה החדשה 2009) הותיר אותי חסרת נשימה מול שרשרות מדויקות של פניני מילים, שתרגמו נגה אלבלך ומנחם פרי. יש בו עוצמה נשית מדויקת וכתיבה גאונית, והוא אכן זכה לביקורות מצוינות כשיצא בארץ אבל אני לא בטוחה שהגיע למספיק אנשים מחוץ למעגלי הביקורת שקראו אותו באמת. אז הערכה יש, אבל צריך עוד קוראים.

6) מי הוא הסופר האהוב עלייך?

אציין שלושה קלאסיים שלא יפתיעו אף אחד כנראה, אבל אחרי כל אחד מהם חייבים לומר “המוקדם”. א”ב יהושע – המוקדם (יחסית), זה של “גירושים מאוחרים“, “מולכו” ו”מר מאני“. דויד גרוסמן המוקדם של “חיוך הגדי“, ומאיר שלו המוקדם של “עשו“, “כימים אחדים” ו”רומן רוסי“. לצערי, אצל שלושתם נרשמה עצירה משמעותית בשנים האחרונות מבחינת ההתפתחות הספרותית, וברבות השנים וההצלחה, אולי, הפכה הכתיבה שלהם למשוכפלת.

מחו”ל צריך להזכיר את אהוביי מורקמי (נו, המוקדם!), מייקל שייבון, טוני מריסון ומרגרט אטווד. בטח שכחתי עוד עשרה, אבל למזלי הם לא קוראים עברית.

7) ספר שנתן לך השראה?

אם לחזור רגע אל “המסע אל תום האלף” של יהושע, הוא חידד בי את ההכרח של הסופר להמציא את עצמו בכל פעם מחדש ולהעז ללכת אל העולם הכי רחוק שאפשר, בזמן ובמרחב. סופרים שהצליחו לעשות זאת, במיוחד כמו שייבון ואטווד, נהנים מהרפתקאות כתיבה ומהצלחה שיש בה טעם שונה לגמרי מזו של כותבים שמספרים אותו סיפור שוב ושוב.

8) ספר עיון מומלץ?

בעקבות הרצאה שנתן פרופ’ ישראל פינקלשטיין לעובדים באוניברסיטה תל אביב, במחלקה שבה עבדתי באותה שנה כסטודנטית לתואר שני, קראתי את ספרו שיצא באותה תקופה, “ראשית ישראל“. בקצרה, טוענים פינקלשטיין ושותפו לכתיבה הארכיאולוג וההיסטוריון ניל אשר סילברמן כי אין ראיות ארכיאולוגיות משמעותיות שתומכות בקיומה של ממלכת ישראל המאוחדת, ומדובר במיתוס שהובנה בדיעבד על ידי אנשי ממלכת יהודה – כדי להוכיח היסטוריה משותפת. אין עדות לדוד, אין עדות לבנייה מפוארת של שלמה וירושלים כלל לא הייתה חשובה אז. מדובר בספר עם טענות מעניינות מאוד ששולח אותנו לחשוב מחדש על הסיפורים שסופרו לנו כל חיינו.

***

עדנה אברמסון, עורכת וכותבת ב- ynet ומנהלת את הבלוג המשובח “הרפובליקה הספרותית“. כשביקשתי ממנה לספר קצת פרטים על עצמה, כך היא כתבה:

אני עורכת ב-ynet וכותבת שם ביקורות על ספרי ילדים, נשואה ואמא לשניים, בעלת תואר שני בספרות וכותבת כמעט ארבע שנים את הבלוג “הרפובליקה הספרותית“, שהוא בייבי נוסף ותובעני לא פחות (טוב, לפחות אפשר לכבות אותו בלילה בכפתור).

בשנות האוניברסיטה הספרים היו הלימודים, בשנים שלאחר מכן הם היו הפרנסה וגם היום אני עמלה תמיד כדי לשמור מקום להתרגשות הראשונית והאמיתית במפגש עם הקריאה, ולא להידרס תחת גלגלי התבניות המוכרות. אני גם עדיין ממשיכה ללכת בראש מוטה הצדה בספרייה העירונית כדי לאתר ספרים מצוינים שעוד לא קראתי.

לכניסה ל”רפובליקה הספרותית” לחצו כאן. 

לכנסיה לעמוד הפייסבוק של “הרפובליקה הספרותית” לחצו כאן.