ביקורת ספרים: אני חתול מאת נטסומה סוסקי

מאת | 2013-11-13T13:51:27+00:00 13 בנובמבר 2013|קטגוריות: פרוזה, פרוזה תרגום|Tags: , |4 תגובות

בקצרה (מתוך גב הספר):

הספר הטוב ביותר שנכתב במאה העשרים ביפן על ידי גאון ספרותי הולך על ארבע…” (הרבעון היפני לספרות)

אני חתול. עדיין אין לי שם. אין לי מושג היכן נולדתי. אני זוכר רק שהפעם הראשונה שייללתי היתה במקום לח וחשוך, כשראיתי לראשונה יצור אנושי” (אני חתול)

אני חתול הוא הסיפור שלנו, היצורים המכונים בני אדם, כפי שאנו נראים ללא מסכה וללא איפור…בעיניו של חתול בית שאפילו שם לא ניתן לו. בבית יפני אופייני, בתקופה עתירת הזעזועים שבה יפן המסורתית נלחמת לשמור על מסורתה ויפן המודרנית מנסה לפרוץ למאה העשרים, חי לו חתול שעיניו רואות כל פרט ואוזניו שומעות כל רחש, כולל רחש מחשבותיו של אדונו. וסביבו חגים כתפאורות בני האדם המלומדים, שרגליהם נטועות במסורת היפנית וראשם שואף אל תרבות המערב הנשגבה בעיניהם.

אני חתול החל כסיפור שהתפרסם ברבעון יפני, זכה לאהדת הקוראים והמשיך בסיפורים נוספים שפורסמו בעיתונות היפנית. בעקבות הצלחתם פרסם נטסומה את אני חתול בשלושה חלקים שמאוחר יותר הודפסו כל השלושה בכרך אחד (המוגש כאן במלואו). במשך כמאה שנים היה ספר זה בצמרת רבי המכר ביפן.

אני חתול, נטסומה סוסקי. תרגום: ליאורה כרמלי. הוצאת אסטרולוג וידיעות ספרים, 540 עמ’, 118 ש”ח.

על המחבר:

נטסומה סוסקי, מגדולי הספרות היפנית, פרופסור לספרות אנגלית בטוקיו, נחשב לסופר הפרוזה הבולט ביותר במאה העשרים ביפן. ספריו תורגמו לעשרות שפות.

דעתי:

כבר הרבה שנים אני חי בתחושה שאני לא מבין את היפנים. לא בגלל פערי השפה (שהרי אני לא דובר יפנית) ולא בגלל המראה השונה,  אלא בעיקר בגלל הבדלי התרבות וקודי ההתנהגות השונים. ככל שאני קורא יותר על יפן, כך אני מרגיש שאני מבין פחות.

אוכלוסיה נוספת שאני מתקשה להבינה היא אוכלוסיית החתולים. במשך שנים אני צופה בהם כשהם אוכלים, שותים, משחקים, מתלטפים וישנים (בעיקר ישנים) – ולא מסוגל לנחש מה עובר להם בראש ומה הם חושבים על העולם ועלינו בני האדם.

הספר “אני חתול” מציע לקוראים בכרטיס אחד להציץ גם על עולמם של החתולים וגם על עולמם של היפנים. הוא מסופר מפיו של חתול בית צעיר וחסר שם, שנלקח בינקותו לביתם של בני משפחת “עיטוש” ומאז הוא חי לצידם מבלי שהוא מעורר בהם ענין מיוחד. ההתעלמות המסוימת של בני הבית ממנו, מאפשרת לו לדווח על האירועים השונים המתרחשים בבית ובסביבתו הקרובה, והוא במידה מסויימת משמש כ”זבוב על הקיר” (או נכון יותר לומר “חתול על הקיר”) עבור הקוראים.

“אני חתול” הוא במידה רבה “ספר על כלום” אם להשתמש בפרפארזה על המצאתם של לארי דיוויד וג’רי סיינפלד. המספר, כלומר החתול, מתאר עוד ועוד אפיזודות מחיי בני האדם (ולפעמים גם מחיי החתולים השכונתיים), כשהוא עוצר מידי פעם את הציתות ופורש בפני הקוראים את פרשנותו לאירועים או את משנתו והגיגיו על החיים בעולמנו (והוא לא פוסח אפילו על דיון במושג אלוהים).

אבל הבנאליות של השיגרה, ה”כלום” הגדול הזה, משמשים כמובן כסאטירה על החברה האנושית בכלל ועל החברה היפנית בפרט. השיחות בין אדון הבית, מורה לאנגלית במקצועו הסובל מבעיות עיכול חוזרות ונשנות, לבין אורחיו השונים, נעות פעמים רבות בין טמטום משעשע לגרוטסקה של ממש.

כך למשל, מתעוררים בוקר אחד האדון ואשתו, ומגלים שהייתה פריצה לביתם ופריטים מסוימים נגנבו. החתול מתאר את שיחתם עם השוטר שהגיע כדי לחקור את האירוע:

“אני מבין. אתם משערים שהוא נכנס מכאן, ופסע לעבר חדר השינה? ואתם שניכם ישנתם ולא שמעתם כלום?”

“נכון מאוד.” אדוני נראה נבוך במקצת.

“ובערך באיזו שעה התרחשה הגניבה?” שואל השוטר את השאלה האווילית הרגילה. אם אדם מסוגל לקבוע את שעה של התרחשות פשע כזה, הרי שרוב הסיכויים שהפשע לא היה מתרחש כלל וכלל.

דומה שאדוני ואשתו אינם תופסים את הנקודה ומתייחסים לשאלה ברצינות גמורה.

“מעניין מתי זה קרה.”

“ובכן, בוא נראה,” אומרת גברת עיטוש. דומה שהיא סבורה שאם תקדיש לכך מחשבה תוכל לקבוע את הזמן שהאירועים התרחשו, אף שהייתה שרויה בשינה ולא מודעת למתרחש. “באיזו שעה שכבת אתה לישון?” שאלה את בעלה.

“ישר אחרייך.”

“נכון,” היא מסכימה, “אני הלכתי לישון לפניך.”

“מעניין מתי התעוררתי.”

“נדמה י שזה היה בשבע-וחצי.”

“אם כך, לפי זה, באיזו שעה פרץ הגנב לבית?”

“אני מניח שזה היה בזמן כלשהו באמצע הלילה.”

“מובן שזה היה בזמן כלשהו באמצע הלילה. אני שואל אתכם באיזה זמן בדיוק זה קרה.”

“נו, את זה אני לא יכולה לדעת בביטחון. לא לפני שאקדיש לכך מחשבה רבה.” היא עדיין דבקה ברעיון החשיבה.

השוטר שאל את שאלתו הטיפשית כעניין שבשגרה, והוא אדיש לחלוטין לזמן המדויק שבו פרץ הגזלן לבית. כל רצונו הוא שאדוני ואשתו ייתנו לו תשובה כלשהי; כל תשובה, אמיתית או מצוצה מהאצבע, תספק אותו. אבל הקורבנות מתמסרים לדו שיח חסר תוחלת ומתמשך עד שהשוטר מראה סימני עצבנות. בסופו של דבר הוא אומר להם בזעף, “בסדר גמור. אם כן, זמן הגניבה אינו ידוע. נכון?”

“אני מניח שזאת המסקנה המתבקשת,” משיב אדוני בדרכו הפדגוגית-יובשנית הרגילה.

השוטר אינו מוצא את התשובה מבדרת. הוא ממשיך לעמול בחוסר רגישות, בהתאם לשגרת נוהל תפקידו כשוטר.

שיחות כאלה מופיעות שוב ושוב בספר, אך לא תמיד הן עוסקות באווילותם המסויימת של בני הבית. במקרים אחרים, העוקצנות מופנה למשל אל עבר הנטייה לאקדמיזציה של כל דבר ועניין בעולמנו. כך למשל מרצה אחד מאורחי הבית, ירח-קר, בפני האדון וחבר מרעיו, על תחום מחקרו באוניברסיטה והוא – חבל התלייה. לאורך כמה עמודים מובאים ההיסטוריה של תליית בני אדם, הכוחות הפיזיקליים הפועלים על החבל ועל העמוד ושיטות הוצאה להורג חלופיות. במקרה אחר מוקדשים עמודים רבים לאף האנושי – צורותיו השונות, תפקידו, התפתחותו האבולוציונית, אפים חשובים בהיסטוריה (יוליס קיסר וקליאופטרה) ועוד.

עוד תחום שמוצג במערומיו הוא תחום הרוחניות. רבים ממורי הזן או חכמי השינטו מתוארים כתאבי בצע, מניפולטיביים, או סתם טיפשים. אך גם תרבות המערב סופגת לא מעט ביקורות עקיפה. למעשה, רוב חיי בני האדם (כולל תחום ההתעמלות והכושר הגופני) מוצגים בספר באור מעט מגוחך, ונתפשים בעיני הקורא כקטנוניים וחסרי תוחלת.

עם זאת, הבחירה של סוסקי להציג את חיי בני האדם באופן גרוטסקי על ידי תיאור אינסוף אפיזודות יומיומיות וחסרות חשיבות אמנם הופכת את הספר לסאטירי וחד, אך גם למעייף ומשעמם לא פעם. הקורא יכול להבין מהר מאוד שאין לספר עלילה של ממש ולרוב הסיפורים המובאים אין שום תכלית. כלומר, בכוחו של הספר נמצאת גם חולשתו.

אני חתולPicture1

סוסקי פרסם את הספר בתחילת המאה ה-20 ובמידה רבה הוא הציג כתיבה פוסט מודרנית, הרבה לפני שהיתה מקובלת בעולם. למרות זאת הוא זכה להצלחה אדירה ביפן ובשנת 1984, כך על פי אחרית הדבר, הוא נבחר לסופר החשוב ביותר של יפן המודרנית. עוד הוכחה לכך שקשה לצפות את היפנים.

“אני חתול”, אם כן, הוא ספר חמוד, יפה, חכם ומשעמם בו זמנית. קשה מאוד להתמיד בקריאתו, אך כדאי מאוד לנסות ולקרוא חלקים ממנו. למעשה, אין חובה לקורא את כל 540 עמודיו, ובהחלט אפשר לקרוא רק כרך אחד או שניים (הספר יצא בשלושה כרכים שאוחדו במהדורה העברית הנוכחית לכדי ספר אחד). היעדר העלילה לצד הבחירה בדמויות אפורות, שהכינוי “אנטי-גיבור” הוא אנדרסטייטמנט באשר להן – כל אלה מקשים מאוד גם על כותב הביקורת להוציא תחת ידיו ביקורת אחידה וברורה. על כן החלטתי לסיים בציטוט נוסף מהספר, כשהפעם החתול מבקר אותנו, חובבי הספרים, ואת הפטישיזם המסוים שלנו באשר לערימות הנייר הכרוכות שאנחנו סוחבים איתנו לכל מקום:

במקרה אני פוקח את עיניי, מסתכל סביב, ומגלה את אדוני שוכב ישן לצד אשתו על המצעים הפרושים. מנהג קבוע לו, בעלותו על יצועו, להביא עמו ספר מערבי קטן מהאוסף שלו; אבל מעולם לא ראיתיו קורא בו יותר משני עמודים רצופים. לעתים, הוא רק מביא את הספר, מניח לצד הכר, ואינו עושה כל מאמץ לקרוא בו. הגם שהדעת נותנת שאין כל צורך מיוחד להביא ספר, כשאין כוונה לקרוא בו ולו שורה אחת, פעולות מעין אלה די אופייניות לאדוני. אף שאשתו מלגלגת על כך, אף שהיא מפצירה בו בצורה משכנעת לוותר על מנהגו הטיפשי, הוא מתעקש להמשיך בכך. כל ערב הוא מקפיד לעלות על משכבו ועמו ספר שאינו קורא בו. לפעמים הוא הופך את עצמו לבהמה של ממש בהיכנסו לחדר, כששלושה או ארבעה ספרים תחובים תחת זרועותיו. עד לפני זמן קצר, במשך ימים אחדים, נהג לבוא לחדר כשבידיו הכרך הענק של ‘מילון ובסטר’. אני מניח שהתנהגות כזאת משקפת סוג מסוים של מחלת נפש. כמו שגברים מסוימים בעלי טעם פזרני באופן מוזר מסוגלים להירדם אך ורק לקול זמרת הרתיחה העדינה של אחד מקומקומי ריובנדו המיוחדים העשויים מברזל, כך ייתכן שגם אדוני אינו מסוגל להירדם ללא ספר למראשותיו. דומה שלגבי דידו של אדוני, ספר אינו דבר שיש לקרוא בו אלא משמש הוא מתקן להשראת הירדמות; גלולת הרגעה טיפוגרפית, שמיכת ביטחון ממוספרת עמודים.

אני מציץ רגע לראות מה הוא הביא הלילה, ומגלה שאדוני נרדם עם כרך דק בצבע אדום, המונח פתוח למחצה על סנטרו, כשקצהו העליון כמעט מרפרף על שפמו. אם לשפוט לפי האופן שאגודל ידו השמאלית תחוב בין הדפים, הרי שללא ספק הלילה התחולל שיפור ראוי להערכה בביצועו הרגיל, עד כדי קריאת שורה או שתיים לכל הפחות. לצד המיטה, במקום הקבוע, מונח מתנוצץ שעון הניקל שלו, שטח פניו האפור, הקר, משקף בבואה קודרת של ליל אביב חם זה.

אשת אדוני, התינוקת היונקת שוכבת בסמוך אליה, ישנה בפה פתוח ונוחרת. ראשה החליק מטה מהכר. לדעתי, אין דבר פחות נאה בקרב בני המין האנושי מהרגלם המגונה לישון בפה פעור. בכל ימי חייו לא ייתפס חתול במנהג כה מנוון. לפה ולאף תפקודי נפרדים: הראשון נועד להשמיע קולות והאחרון למטרות נשימה.

 

ציטוט נבחר:

אין דבר קשה מהבנת הנפש האנושית. מצבו הנפשי הנוכחי של אדוני רחוק מלהיות ברור: האם הוא חש רוגז או עליזות, או שהוא פשוט מחפש נחמה בקשקושיו של איזה פילוסוף מת? אי אפשר לקבוע אם הוא לועג לעולם או נכסף להיות מקובל בקרב חבריו המטופשים; אם הוא מתכעס בגין עניינים פעוטי ערך או מרחיק את עצמו מהבלי העולם הזה. בהשוואה לתסבוכות כאלה, חתולים הם אכן יצורים פשוטים. אם ברצוננו לאכול, אנחנו אוכלים; אם ברצוננו לישון, אנחנו ישנים; כשאנחנו כועסים, אנחנו לגמרי כועסים; כשאנחנו בוכים, אנחנו בוכים ביאוש גמור הנובע לצערנו ממחויבות קיצונית. לכן, לעולם איננו מחזיקים משהו כמו יומן. שכן, מה הטעם בכך? אין ספק, שבני אדם, כמו אדוני הדו-פרצופי, מרגישים צורך לנהל יומן במטרה לחשוף בחדר חשוך את אותו טבע אמיתי הנסתר תמיד מעיני העולם. אבל בקרב חתולים הן עיסוקינו העיקריים (הליכה, עמידה, ישיבה ושכיבה) והן פעילויות משניות, כעשיית צרכים, מתקיימת בגלוי. אנחנו חיים את היומנים שלנו, וכתוצאה מכך, אין לי צורך לנהל רישום יומי כאמצעי לשמור על הטבע האמיתי שלנו. אם היה לי זמן לנהל יומן, הייתי מנצל את הזמן בצורה יעילה יותר. ישן במרפסת.

על הספר ברשת:

 “מהו סיפור?” הבלוג של “קוראת מחשבות”

4 תגובות

  1. לי עברון-ועקנין 13 בנובמבר 2013 ב- 20:58 - Reply

    אהבתי את האופן שבו קשרת בין שתי האוכלוסיות: יפנים וחתולים :).

    • ירין כץ 13 בנובמבר 2013 ב- 21:00 - Reply

      תודה לי!
      אגב, העברתי את מה שכתבת היום על “אנשי פינות” לאסתי

  2. חוה אלטמן 14 בנובמבר 2013 ב- 18:39 - Reply

    לא אהבתי את הספר לדעתי הוא חוזר על עצמו רחוק מהיכולת שלי להתחבר אליו.

השאירו תגובה