אני והזר
כבר בראייה ראשונה הוליד בי האיש הרגשה משונה, לא הרגשת אשם, שהרי לא נשאתי כל חטא בלבי אלא, נאמר, משהו מוזר, לא נוח. ואף כי לאחר אותו בוקר לא הוספתי להרהר בו ולכאורה פשוט שכחתיו, הנה, משהופיע שנית ליד ביתי, ידעתי שזכרו נקבע בלבי, שכן הכרתיו מיד ובפעם הזאת גם נרעדתי.
בפעם הראשונה ראיתיו בבוקר, פתאום נשתלח קולו של השעון על פני כל הבית, בצלצלי תרועה קדח והבקיע אל תוך מרפד חלומותיי. ואני, כדרכי, בעיניים עצומות זינקתי ממיטתי, חבטתי עליו בכפי ונשארתי עומד בתוך הדממה. רגע ביקשתי לשוב למיטה, אך השעה שבע, ידעתי, ולהתכרבל בחלומותיי לא אוכל כבר בין כך ובין כך. קרבתי לחלון, הסטתי במשיכה אחת את הווילון ופתחתי את חדרי לאור היום. וכך ראיתי את האיש. ממש ממולי, סמוך אל גדר־האבן הדחויה, עמד צעיר צנום ועיניו נעוצות בבית. עיניים גדולות היו לו, או שמא רק נדמה היה כך, מפני שלחייו היו נפולות ואפלות. כדי רגע עמדנו כך, זה כנגד זה, כאילו לא השיג בראשונה, שהווילון הוסט ואני עומד בחלון. לפתע הבחין בי, נרעד, עקר ממקומו ונחפז להתרחק.
זה אולי הדבר שנשמר זִכרו בלבי – הסתלקותו. הן זכותו של כל אדם לעמוד ולהזין עיניו בבתים שבצדי הדרכים. ואף־על־פי־כן, שכונתנו אינה שכונה רגילה, שכונת גבול היא. יותר מזה, חציה מעבר מזה לגבול וחציה מעבר מזה. מן השכונות הנטושות. ואף כי עד היום, באמת, לא אירע בשכונתנו כל מעשה, שיש בו כדי להדאיג, הרי לא היינו שקטים כל כך, בעיקר בשנה הראשונה. איני מכחד – אילו השיגה ידי הייתי עוקר לשכונה אחרת, אלא שידי לא השיגה, וכאן ניתן לי בית נאה, בלא דמי־מפתח, ובשכר שש לירות בחודש לאפוטרופוס על נכסי נפקדים. בית כזה, שלפני המלחמה מתגוררים היו בו עשירי העיר, אין אדם מפקיר בגלל איזו הרגשה של אי־נעימות. מכל מקום, קל להבין אילו מחשבות חלפו במוחי ברגע שראיתי צעיר צנום זה, שפניו אפלים ושערו חלק ושמנוני, עומד כנגד חלוני. אחרי שהסתלק נשתהיתי עוד קצת ליד החלון. ואחרי כן חזרתי לענייני. שהרי בשמונה עלי להיות במשרד. זה היה בפעם הראשונה.
ואולם בפעם השנייה הותיר אחריו יותר מאשר אי־נוחות. ניתן לומר שביום ההוא התערערה שלוות נפשי. יום אחד, אחרי הצהריים, עמדתי על גג ביתי ומשחתיו בזפת. הימים היו ימי סתיו וגשמים כבר נרמזו ברקיע, וכיון שבכניסתנו לבית מצאנו סימני לחות ועובש על התקרה ובזוויות הכתלים, החלטתי לזפת את הגג. בכלל, מיום שנפל בית זה בחלקי התמסרתי בהתלהבות לשיפוצים ולתיקונים. הייתי שב מן העבודה, אוכל, מחליף בגדי, ומתחיל להתעסק בבית ובחצר. והיה מה לעשות! יותר משנה עמדה השכונה בעזובתה. בין הכיבוש ליישוב־מחדש נעשתה כאן מלאכת הרס רבה. מעט עשו החיילים והרבה בוזזים למיניהם. איני מדבר על רהיטים שנלקחו. דלתות וחלונות נעקרו מציריהן, אביזרי חשמל הוסרו, ברזים הוצאו מתברוגם, אריחי חרסינה נתלשו מן הקירות. כשנכנסנו לביתנו מצאנוהו ריק ומרוקן. רק כשהחילונו לנקות ולטהר את הבית ראינו, שבית עשירים הוא, אף כי מכל העושר הזה לא הותירו לנו אלא גל של עיתונים ישנים וכד נחושת קטן, ירוק כולו. אשתי הייתה עגומה במקצת. איזו חורבה מצא לי, אמרה מן הסתם בלבה. אבל אני אמרתי לה, שלא תעבור שנה ואהפוך בית זה לפינת חמד. וכך באמת עשיתי. מי שראה את הבית כשנכנסנו לתוכו ורואהו עכשיו, פשוט אינו מאמין למראה עיניו.
מכל מקום, אותו יום עמדתי על הגג, שפוף, מושח את הזפת המרוככת על הבטון. והנה, משהזדקפתי פעם לתת מנוחה לגבי הכפוף, נחה עיני על אותו צעיר, שפניו אפלים. הפעם לא עמד לבדו. לידו עמד גבר שני, אפל כמותו, אבל שמן וקשיש ממנו, בחליפה חומה, שפסים אדומים עוברים אותה לארכה, מסוג החליפות שהיו חביבות על הערבים העירוניים. בלי הרהור נוסף, כמעט אינסטינקטיבית, זרקתי מידי את המברשת קשַת הזיפים, ומיהרתי לרדת בצינור המים מן הגג כדי לעצרם ולשאול מה מעשיהם ליד ביתי. ובכלל, מי הם. אלא שעד שירדתי ועד שהגעתי כבר הסתלקו.
איש לא אמר עלי מעולם שמוג לב אני. ואולם באותו לילה קמתי ובדקתי פעם נוספת את מנעולי כל הדלתות. הצטערתי על שאין תריסים בביתנו, שהרי אצלנו יש סריגי ברזל במקום תריסים. כששכבתי במיטתי גמור היה בדעתי לתפוס צעיר זה ולגלות מי הוא ומה מחפש הוא בביתי. תכנית שלמה למארב תכננתי לי, אלא שימים נקפו והצעיר נעלם מן העין. ובינתיים סיימתי את כל מלאכת השיפוץ לקראת החורף. סיידתי את כל הצריך סיוד, צבעתי את כל הצריך צביעה, סתמתי את הפרצה בגדר הדחויה והתרועעתי עם השכן, שבא לשבת מעבר לה. כשירד החורף לשכונה כבר הייתי בחזקת אזרח.
ובוקר אחד, בוקר גשום ומעומעם, עמדתי שוב בחלון. אף שחבוש היה מגבעת וכל גופו נתון בתוך מעיל גדול, הכרתיו מיד. נמלאתי שמחה גדולה, שהנה ניתן לי סוף־סוף לפרוק מעצמי מועקה כבדה וסתומה זו, שעכשיו ידעתי כבר בוודאות שלא הרפתה ממני. חטפתי חלוק ורצתי אל החצר הרטובה.
“הי”, צעקתי, “אתה שם. בוא הנה!”
שוב ניסה לחמוק ולהסתלק.
“בוא הנה!” חזרתי וצעקתי. “הפעם לא תברח לי. בוא הנה, אמרתי!”
הוא עמד. מתחת למגבעת הרטובה היו פניו אפלים שבעתיים. קרבתי.
“מה אתה רוצה כאן?” שאלתי.
“אני לא מבין”, אמר צרפתית. דבר זה לא חשבתי עליו. יותר מפסוק זה וכיוצא בו, איני שומע צרפתית.
“עברית”, אמרתי לו. וגם הייתה לי כוונה בכך, “עברית אתה מדבר?”
פשט ידיו, כמביע צער, אך פניו אמרו: אינו מבין.
“אנגלית?”
“קצת”, התחייך, משמע, ישנה לשון משותפת. משותפת בקושי, למען האמת. שכן גם האנגלית יוצאת מפי קצוצה ורצוצה. אבל לעמוד על טיבו של עובר זה תספיק.
“מה אתה עושה כאן?” חזרתי ושאלתי אנגלית.
“זו אינה פעם ראשונה!! מה זה שאתה עומד כאן בכל פעם?”
“אני, סתם. אני עובר”.
כעסי גבר. ראיתי בעין, שצעיר זה מבקש לשטות בי. טיפות הגשם התחילו להתעבות ולשקוע בחלוקי. פעם זו לא אניח לו להתחמק.
“בוא”, אמרתי, בוא ותיכנס אתי הביתה. כמה דברים טעונים בירור בינינו”.
לא סירב. לא ניסה לומר, שאין לי זכות לעצרו. אדרבה, אפילו נדמה היה לי, שאני רואה נצנוץ של שמחה בעיניו הגדולות. כבר הצטערתי. אבל לא לכבודי היה לסגת מדברי, וגם גמרתי בדעתי לחקרו. נכנסנו, לכאן, לחדר זה.
לא ביקשתי לשבת. להיפך, ברגע שנכנסנו לחדר פניתי אליו בחריפות. “מי אתה, הגד?”
“ארמני”, אמר. “אני ארמני”.
תשובתו הייתה בלתי־צפויה. אני חשבתי שערבי הוא. שהרי למען האמת תמיד חיבבתי ארמנים. אולי לא חיבה, אלא רחמים עמוקים. פעולתו של “מוסה דאג” התמידה עלי. והבדיחות, הבדיחות הארמניות. “ירוק תלוי על העץ ומצפצף” זה משהו מיוחד במינו. עתה, כשגילה את זהותו, ראיתי כמה ארמני היה צעיר שחוח, שחור ונבוך זה. העיניים הגדולות היו גדולות באמת. עיניים שקדיות, כותב כמדומני ורפל. ואף יהודי, או אולי אשורי. אמת היא, שמכבר רציתי להחליף דברים עם אחד מהם, אבל לא כך. מכל מקום אמרתי בלבי, אבקש שישב. ובכל זאת עלה הרהור־פתע וניצח את כל רחמי: ארמני או לא – מה הוא עושה כאן?
“לא שאלתי מה אתה, אלא מי אתה? מה אתה עושה בכל פעם ליד ביתי?”
“רק רציתי לראות”, חזר על דבריי. פרד, אמרתי בלבי.
“מה יש כאן לראות? מדוע התאהבת בבית הזה דווקא?” דיברתי בגסות, מפני שהרגשתי כמה נורא לחקור ארמני בצורה כזו. פתאום נזכרתי בסיפוריו של סרויאן וחיוך טוב פרח בלבי.
“אני עובר כאן לעתים. ומלבד זה – אני נוסע בקרוב לאמריקה. יש לי דוד באמריקה”.
הוא הוציא אותי מכלי. אני עוצר אדם, טיפוס חשוד, והוא, באיזו שלווה הוא מדבר. נוסע לאמריקה.
“את מי זה מעניין?” הגבהתי קולי. גם הרגיז אותי, שכל אותה שעה לא פסקו עיניו לבלוש בחדר, שריח צבע טרי עומד בו, כמי שרצה למצות הזדמנות לראות את ביתי גם מבפנים.
“אני שואל פעם עשירית: מה אתה עושה בבית שלי?”
“אל תכעס עלי, אדוני”, אמר בקול רך, באנגלית מזרחית, המתיזה את הריש’ים. “אני רק ארמני”.
פתאום הבינותי מדוע הוא חוזר על כך. היה כאומר: מה לי ולכל זה. אני חוצה את המלחמה ומבקש: רבותיי, חכו רגע, בבקשה, אני לא מקומי, הניחו לי לעבור.
“איפה אתה גר?” כמעט על כורחי התרכך גם קולי.
“עכשיו אצל אחותו של סבי. גם היא ארמנית”.
“מה פירוש עכשיו?”
“מיום שחזרתי”.
“מנַיין?”
“מביירות למדתי בביירות כשפה הייתה המלחמה”.
“לשם מה חזרת?”
“לראות את אחותו של סבי”.
ידעתי מה עוד ביקשתי לשאול: היכן ישבת לפני המלחמה? לא שאלתי. במקומה הצגתי לו שאלה אחרת:
“אתה מהארץ? מישראל?”
“אני כבר נולדתי כאן”.
“והמשפחה?”
“המשפחה?” חייך, חיוך שקט אבל נבון מאד. חיוך ארמני, אמרתי בלבי. “המשפחה זה כך: אביו של סבא שלי היה בארמניה. אחרי־כן עבר עם אשתו ועם הבנים לסוריה. הוא גם מת בסוריה. הבנים ברחו למצרים. אחרי המלחמה הגדולה בא סבא שלי לכאן. גם אחותו הצעירה. האח הבינוני נסע לאמריקה. עכשיו אני נוסע אליהם”.
“אה”, הפטרתי. כבר רגזתי על עצמי על רוח שטות שנכנסה בי ודחפה אותי לעצור ארמני זה ולהכניסו לביתי. בחוץ ירד כל הגשם לארץ. אשתי התעסקה בזריזות במטבח. עלי למהר, שלא אאחר למשרד.
“ככה זה אצל הארמנים”, חייך הצעיר חיוך שסופו אנחה. תפסתי מיד, שגם בקולי שמע אנחה ולבי אמר לי, שהוא מתכוון לספר עוד דברים עליו ועל משפחתו. דברים עצובים.
“שמע, ידידי”, אמרתי. “לא מוצא חן בעיני, שאתה מסתובב כאן. וגם איני יודע מי ומה אתה. אלא מזלך הוא – שאני מחבב ארמנים”.
“הארמנים הם או־קי”.
“רק אל תעמוד בחלוני”.
“לא, ודאי לא. ודאי אפליג במהרה. אנא, סלח לי, אדוני, על שהטרחתיך”.
הוא סבב על עקביו ופנה אל הדלת. פסע שתי פסיעות ונעצר ליד המזנון. עמד וגבו אלי ופניו לא נראו. הוא הושיט את ידו ונגע בכד הנחושת, שניצב על המזנון. אשתי מירקה אותו יפה, החזירה לו את הברק האדום וגילתה את הערבסקות הנפלאות שעליו.
“כלי יפה, לא כן?” אמרתי, והוספתי משום מה: “אשתי אוהבת מאד כלי נוי”.
“כלי יפה מאד. הוא הובא מאפגניסטן”. בזהירות רבה החזירו למקומו והזהיר פניו אלי. “סלח לי, אדוני, על הטרדה שגרמתי לך”.
ויצא. מאז לא נראה עוד. משער אני, שאכן הלך אל דודו באמריקה. ובאמת כל העניין כבר נשכח ממני. רק עכשיו, כשראיתיך עומד ליד המזנון ומשתעשע באלמוג, נזכרתי באותו ארמני צעיר. אשר לכד הנחושת – ברגע שיצא הארמני מן החדר לקחתיו מעל המזנון והכנסתיו לכיס מעילי. בדרך לאוטובוס השלכתיו באחד המגרשים הריקים.
________________________
פרסם את זה מחדש ב-קורא בספריםוהגיב:
הערב הלך לעולמו הסופר חנוך ברטוב בגיל 90. אני מפרסם כאן לכבודו שוב את סיפורו “אני והזר” שיצא בקובץ “קריאה עיוורת”, הוצאת הספריה החדשה.
[…] 3) לפני 3 שנים פרסמתי בקורא בספרים את הסיפור "אני והזר&quo… (עברית) […]