בקצרה (מתוך גב הספר):

25 שנים מנהלת נעמי את גן הילדים שלה בצפון הישן של תל אביב, לא הרחק מחוף “מציצים”. אין זה דבר קל, לשאת באחריות לביטחונם ולרווחתם של ילדיהם של אחרים, הורים שבעבורם הגננת אינה אלא מין שמרטף ששירותיו נקנים בכסף. נעמי עזבה בעל בקיבוץ בנסיבות קשות ויחסיה עם בנה שבגר בינתיים נותרו מנוכרים וכאובים. על אף הקשיים היא מנסה להרעיף על הילדים חמימות ואהבה ולהנחיל להם יצירתיות וזיקה אל היופי. והנה מופיע אדריכל תל-אביבי הדור ומודיע לה שרכש את הבניין ועליה להתפנות ממנו בהקדם.

ספרו החדש של ישי שריד, מחבר הרומן המצליח לימסול, מגולל את סיפורה של שנת לימודים בגן נעמי, שנה שבה הגיבורה הבלתי נשכחת שיצר מנהלת מאבק איתנים נואש על קיומה ועל ערכיה, מתמודדת עם הקרעים במשפחתה ומנסה להותיר מקום לאהבה

 

גן נעמי, ישי שריד. הוצאת עם עובד, 260 עמ’, 88 ש”ח

על המחבר:

שי שריד נולד בתל אביב ב-1965. שירת בצה”ל כקצין מודיעין, למד באוניברסיטה העברית ובהווארד וכיום עובד כעורך דין. ספרו לימסול (עם עובד 2009) זכה להצלחה נאה, תורגם לשמונה שפות (אנגלית, צרפתית, גרמנית, סינית, טורקית, איטלקית, קטלנית ודנית), זכה ב”פרס הגדול לספרות בלשית” בצרפת ובפרס הבין לאומי על שם מריסה ג’ורג’טי הניתן בטרייסטה שבאיטליה וכו נכלל ברשימה הקצרה של פרס IMPAC היוקרתי המחולק בדבלין. גן נעמי (עם עובד 2013) הוא ספרו השלישי.

 

דעתי:

לפני כשלוש שנים נולד האחיין הראשון שלי, ובעקבות כך יכולתי פתאום, לראשונה בחיי כאדם מבוגר, להתבונן מקרוב במציאות שנוצרת סביב ילדים קטנים – מציאות שהייתה רחוקה ממני מאז הייתי בעצמי ילד קטן. כיוון שאין לי אחים קטנים וכיוון שאין לי ילדים בעצמי, ההפיכה שלי לדוֹד הולידה היכרות עם תחומים שהיו זרים לי (פחות או יותר) עד אז, מכוכבי בידור לילדים (שעות של צפייה ברינת ו-יויו), דרך קשיי ההורים (חוסר שינה, התמודדות עם התנהגות חצופה, התמודדות כלכלית עם הוצאות מרובות) ועד המציאות שקיימת בגני ילדים (שירי חגים, קבלת שבת, ארוחת צהריים, שנת צהריים, החלפת חיתולים וכו’) . לכן, כשהתחלתי לקרוא את סצינת הפתיחה של “גן נעמי” מאת ישי שריד, שמתארת את פתיחת השנה בגן ילדים תל אביבי, הרגשתי חיבור מיידי – חיבור שלא יכולתי לחוש שלוש שנים קודם לכן.

“גן נעמי” מתאר את חייה של הגננת נעמי, שמנהלת כבר 25 שנה גן ילדים הנמצא בסמוך לחוף “מציצים” בתל אביב. נעמי נולדה בירושלים והגיעה לתל אביב אחרי כמה שנים שחיה עם בעלה לשעבר בקיבוץ בצפון, שם שימשה כגננת באופן זמני, שהפך בהמשך למקצועה הקבוע. כשהגיעה לתל אביב החלה לעבוד בגן הילדים של רעיה, שלימים, כשרעיה נפטרה, הפך להיות “גן נעמי”. אולם הגן (והדירה שמעליו) לא היו שייכים לרעיה, אלא לניצול שואה יהודי-אמריקאי עשיר וזקן בשם הרשי קפלן, שאפשר לרעיה לנהל את הגן ולגור בדירה שמעליו, וכשהיא נפטרה הסכים להמשיך את אותו סידור גם עם נעמי.

כמו בכל סיפור דרמטי, יום אחד קורה משהו שהופך את עולמה של הדמות הראשית. במקרה של “גן נעמי”, מדובר במכתב שהגיע בדואר והודיע לה שהרשי קפלן נפטר והמגרש עליו נמצאים הגן והדירה בה גרה נעמי, נמכר ליזם נדל”ן בשם רן לנדסמן. מכאן מתחיל המאבק הקיומי של נעמי שצריכה לתמרן בין ילדי הגן השבריריים להוריהם הזועמים, בין יזמי נדל”ן קשוחים לעורכי דין נכלוליים, ובין אהבות ישנות לאהבות חדשות.

הגן של נעמי הוא שריד אחרון לגנים הישנים בתל אביב – גנים שעוד לא עברו למרתפים עירוניים ועדיין יכולים לספק לילדים אווירה של טבע ומרחב מסוים לשחק בו. השאיפה של נעמי היא להטמיע בגן שיטות חינוך שנהוגות בגני הילדים של רג’ו אמיליה באיטליה, שנחשבים לגני הילדים הטובים בעולם. המאבק שלה ביזמי הנדל”ן שרוצים לבנות בית מגורים יוקרתי על שטח הגן שייקרא “פרוייקט מציצים”, הוא מאבק שרלוונטי לגבי רוב אזרחי העולם המערבי. יזמים בעולם הקפיטליסטי המערבי מנסים להפוך היסטוריה, אווירה ורומנטיקה לכסף. למשהו שאפשר למכור אותו. הגן של נעמי, כך מסתבר בספר, שימש בשנת 72′ כאתר צילומים בסרט מציצים, בקטע שבו אריק איינשטיין חוזר הביתה אחרי הבילוי עם מונה זילברשטיין, וסימה אשתו מתעמתת איתו. במקום להישאר כאתר חי ונושם, יזמי הנדל”ן רוצים להפוך אותו למזכרת שתגרום לאנשים עשירים ומבוגרים לחוש צעירים וחופשיים כמו אורי זוהר ואריק איינשטיין בסרט. נעמי מנסה למנוע את זה.

 

 

העלילה מתרחשת לאורך שנת לימודים אחת, בין החגים והחופשים, כאשר מועד פינוי הגן לטובת פרוייקט הנדל”ן נקבע לראשון ביולי – תחילת החופש הגדול. הבחירה הזו של שריד, להצמיד את העלילה לשנת הלימודים, מאפשרת לקוראים לעבות את הסיפור בדמיונם ולהטמע בחיי הגן. כל ישראלי יודע את ההבדל במראות ובתחושות (ובמזג האוויר) בין חנוכה, פורים, פסח ושבועות. לא צריך לתאר לפרטי פרטים את מסיבת חנוכה בגן, כי אנחנו יודעים כיצד היא נראית.

בחירה חשובה נוספת של שריד, היא השמטת החלוקה לפרקים. במקום חלוקה לפרקים, משתמש שריד ברווח כפול בין פסקאות כשהוא רוצה להודיע על מעבר לנושא אחר. הבחירה הזו יוצרת שטף קריאה ומאפשרת לקוראים להזדהות עוד יותר עם הקשיים של נעמי, כמו גם עם הרגעים הקטנים והיפים שהיא חווה.

לשטף הקריאה, מוסיפה כמובן גם כתיבתו הקולחת והסוחפת של שריד. אין ספק שהוא יודע לספר סיפור, לשמור על מתח, לגרום לקורא הזדהות עם הדמויות וליצור תמהיל מדויק שמכיל את כל התחושות החיוניות לסיפור טוב – עצב, שמחה, אהבה, שנאה, תקווה, ייאוש וחמלה.

כל התכונות האלה הופכות את “גן נעמי” לספר מעניין ומהנה. אמנם לא מדובר ביצירה ספרותית גדולה ומטלטלת וחלק מהבחירות הספרותיות של שריד לא כל כך מוצלחות (כמו השטחיות והסטיראוטיפיות של חלק מדמויות המשנה – היזם המוצלח, היפה והרשע, עורך הדין חסר המוסר או המבשלת החמה וטובת הלב מהגן), אבל בסך הכל “גן נעמי” עונה על רוב הציפיות שיכולות להיות לקורא מספר קריאה – הוא מעניין, קולח, מותח ויש בו אפילו אמירה מסויימת וביקורת על הקפיטליזם החזירי שעוטף אותנו וגורם לאנשים עובדים וחרוצים לכרוע תחת הנטל, ואולי גם להפוך לעניים וחסרי בית.

 

 

ציטוט נבחר:

הזמנתי את הרוח של הים לאורר את הצער

על הספר ברשת:

עמרי הרצוג, הארץ

סימונה באט, וואיינט

דוד רוזנטל, וואלה!