1) מהו הספר האהוב עלייך?
אני קורא בעיקר ספרי עיון, כך שקשה לי לדבר עליהם במונחים של אהבה אלא יותר של הנאה והתעשרות רעיונית. כפרוזה אפשר לציין את “סיפור על אהבה וחושך” של עמוס עוז, “התיקונים” של ג’ונתן פרנזן ו- THE COUNTLIFE של פיליפ רות’. אולי הוא תורגם לעברית, אבל התחלתי לקרוא אותו כדי לשפר את האנגלית בעקבות המלצה של מישהי, לאחר שהשיחה ביננו גלשה מהערצתי ללארי דיוויד לעבר יהודים אמריקאים באופן עקרוני.
2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?
ללא היסוס, סדרת “הספורטאים הצעירים” של אבנר כרמלי, הפסבדון של שרגא גפני. אני חושב שהספר שמתאר את המשחק נגד יוגוסלביה, השלישי בסדרה אם אני לא טועה, הוא הטוב מכולם. גם “הימאים הצעירים”, שנכתבה גם היא על ידי גפני, וזכתה לפחות תהילה, וכמובן “חסמב”ה“, היו סדרות שלא החמצתי מהן ספר. אני זוכר שביקשתי מאבא שלי כמתנה לחופש הגדול לבקר במחסן של הוצאת מ.מזרחי – וזו הייתה התרגשות.
3) מה הספר האחרון שקראת?
לקחתי לחופשה בכריתים שלושה ספרים. “צל עולם” של ניר ברעם, “אוגוסטוס” של ג’ון ויאלאמס, המחבר שכתב את “סטונר” המצויין, ואת THE HUMBLING של רות’. כולם טובים, בינתיים סיימתי בהתפעלות רק את “צל עולם”. מבחינתן עיון, אני קורא את Celestial India של אייזק לובלסקי, על לידת הלאומיות ההודית המודרנית.
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
אני קורא את מה שמעניין אותי, ולא מעורה ב”מהומה”, כך שקשה לי להשיב. אם כבר, את “קיצור תולדות האנושות” של יובל נוח הררי קראתי לפני שנה בלי לדעת שיש סביבו מהומה, ובדיעבד הוא דווקא הצדיק אותה.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
הספר של דוד ביאל, “לא בשמים – מסורת המחשבה היהודית החילונית“, מבריק בעיניי.
6) מיהו הסופר האהוב עלייך?
כשלמדתי פילוסופיה אחת הבדיחות השגורות היתה על סטודנטים שהפילוסוף האהוב עליהם הוא בדרך כלל האחרון שהם למדו עליו. אני חושב שיש בהתלהבות הילדותית הזאת משהו חיובי, ואין לי סופר מובהק שאני כרוך אחריו, אלא בעיקר האחרון שאהבתי. אם כי, פיליפ רות וג’ונתן פרנזן בכל מקרה מועדפים.
7) ספר שנתן לך השראה?
כל הספרים של יואל הופמן מעוררים השראה, אבל קשה לי לומר לאיזה כיוון.
8) ספר עיון מומלץ?
שלמה אהרונוסון, “מנהיג הרנסנס ששקע“, על התפיסה הפילוסופית וההיסטורית של בן גוריון.
***
אבי שילון הוא דוקטורנט למדעי המדינה ועיתונאי. ספרו החדש בן-גוריון, אפילוג (הוצאת עם עובד), רואה אור בימים אלה, ומשלב, בעקבות חריש עמוק במקורות ובעדויות שנשתמרו בארכיונו, בין סיפור התמודדותו של בן-גוריון עם ערוב ימיו, לבין חשיפת פרספקטיבה היסטורית נדירה: כיצד בחן האב המייסד את יצירת כפיו, לאחר שכונן את הממסד בישראל וניתק ממנו, ומה היתה השקפת עולמו “המאוחרת”.
ספרו הקודם “בגין 1913-1992” (עם עובד, 2007) תורגם בשנת 2012 לאנגלית על ידי Yale University Press .
השאירו תגובה