פוסט אורח: נועה לקס על אליס מונרו*

מאת | 2013-10-14T12:18:51+00:00 14 באוקטובר 2013|קטגוריות: פרוזה, פרוזה תרגום|Tags: , |2 תגובות
*) הערה: נועה שלחה לי את הטקסט הבא לפני יותר משבוע, אחרי שדיברנו כמה פעמים על האהבה שלה לאליס מונרו. אני ביקשתי ממנה לדחות את הפרסום כי היו לי כמה דברים אחרים לפרסם. בזמן שעבר הספיקה אליס מונרו לזכות בפרס נובל לספרות וכל העיתונים ואתרי האינטרנט התמלאו בכתבות מכתבות שונות אודותיה.  הטקסט שלפניכם, כאמור, אינו קשור למגמה הזאת. 
 
 
 

***

קסם מקפיא

בגיל 31 אני חוזרת לקרוא את הסיפורים של אליס מונרו. זו סיומה של אחת השנים הקשות בחיי עד כה. תהפוכות רבות הן במשפחה והן בפרנסה גורמות לנפילת אנרגיות שעד היום לא הכרתי. משהו בי מוותר, נותן לימים לעבור. אני לא יוצאת לפגוש אנשים כמו בעבר, אין לי כוח להתעניין בחיים של אחרים. אני נרדמת ולצדי ספלים של תה ירוק והסיפורים של מונרו, ומתעוררת באחד הבקרים לידיעה שבגיל 82 היא מפסיקה לכתוב. אני מקבלת את הידיעה באדישות מפתיעה. יש מספיק סיפורים מעולים לשוב אליהם, לא נורא.

הכרתי את אליס מורו תודות למורה שלי לכתיבה שהיה לה הרגל נהדר: להתאים לכל משתתף בסדנה את הסופר שיוכל להשפיע ולתרום לכתיבה שלו. אני שודכתי לאליס בין היתר כי “אין לי הלך רוח לכתוב רומן” כך נאמר לי. קיבלתי זאת בלי שום בעיה. אף פעם לא עיקמתי את פני לשמע צמד המילים “אסופת סיפורים” כמו שרבים עושים, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר. מיד קניתי לי את “בריחה“. כמו  כל התאהבות בחיי, גם פה לקח לאסימון זמן ליפול. בהתחלה הכל היה מאד נסתר, דורש דפדוף וקריאה נוספת. כמעט מתסכל אבל תמיד אהבתי מתוסבכים.

אחרי קרוב לעשר שנים אני מנסה להבין מה מכשף אותי כ”כ בסיפוריה ומגיעה למסקנה  שמעולם לא היה סופר שלקח אותי כ”כ רחוק וכ”כ קרוב בו זמנית. רחוק אל הנופים הקרים של קנדה וצפון אמריקה, אל עיירות נידחות, שבילים מושלגים, חיות משק, בתי עץ במצב בינוני ומטה. קרוב אל יחסים בין אישיים עמוסי רבדים ועמוק, חילופי דברים ומעשים מעוררי תמיהה, דמויות שלא מאפשרות אחת לשנייה שום מרחב מחיה למרות מרחבי הענק מחוץ לחלונן.

מונרו מטפלת בגיבורים שלה כמו אם השנה. מלאת חמלה ולא שיפוטית ובו זמנית מותירה אותן להתמודד לבד, ללמוד. היא לוקחת צעד אחד אחורה כשהיא מוסרת אותם לידנו.

ובכל זאת, כשאני קוראת את ההקדמה של ג’ונתן פרנזן לספר “בריחה” אני מגלה חווית קריאה כמעט הפוכה משלי. כשהוא כותב משפט נהדר כמו “כדאי לכם לנסות לדמיין איך זה להיות האדם ששונא אתכם. אולי תרצו לשקול את האפשרות שבעצם האיש הרע זה אתם. ואם קשה לכם אולי תנסו לבלות כמה ערבים בחברת הספר הזה,” אני כמעט תוהה אם שנינו קראנו את אותו ספר. אין שום מוסר השכל מסוג זה, שום הרהור חרטה שעולה בי כשאני קוראת את הסיפורים, בניגוד לפרנזן שממשיך ואומר “כשאני קורא את מונרו אני נכנס למצב של הרור שקט על חיי שלי, על החלטות שקיבלתי, הדברים שעשיתי ולא עשיתי…”

מבחינתי לדמויות של מונרו אין כמעט אפשרות בחירה בין עשיתי ללא עשיתי. דברים פשוט קורים להן. גירושים, מחלות, מוות – לכל אלה הן מגיבות לא פעם מתוך אימפולסיביות, פאסיביות או טיפשות. 

כך מתאפשר לבחור שגדל וניתק קשר עם משפחתו להיפגש עם אמו שהתאלמנה ולהציג לה את עובדות חייו הקשות לעיכול, (“בורות עמוקים” מתוך “יותר מדי אושר“). כך מתאפשר לילדה קטנה  להניח לאסון נוראי לקרות, (“חצץ” מתוך “חיים יקרים“).

כל זה נשמע כמעט מדכא, אבל החיים ממשיכים ומשתנים גם בסיפוריה של מונרו.

לרגע נדמה שלא קורה יותר מדי בחייה של דמות ואז פוף, נסיבות חיים חדשות לחלוטין. המון “בדיעבדים” או “לימים”. כמה  תקווה יש במשפטים כמו “ואפשר שגם הגיל יבוא לעזרתה…” או “אולי יום אחד היא תהפוך את זה לסיפור משעשע…”  לא נדרש המון בשביל התקווה הזו. אף אחד לא מקבל או זוכה במשהו. הרבה פעמים זה אפילו הפוך. תבונה, רמז של קבלה והשלמה. קחו את כל אלה בתוספת הנופים המקפיאים והרי לכם קסם.  

***

נועה לקס, 31, פרסמה סיפורים קצרים בירחוני ספרנות ובאתר יקום תרבות, ומנהלת את דף הפייסבוק “בית התרבות של לקס” בו היא מייחדת מקום לגיבורי התרבות שלה ומוסיפה המלצות על ספרים, סרטים, סדרות וכו’. 

לקריאת הסיפור “פעם בשנה” של נועה לקס באתר “יקום תרבות” לחצו כאן

לכניסה לעמוד הפייסבוק “בית התרבות של לקס” לחצו כאן

2 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 14 באוקטובר 2013 ב- 17:36 - Reply

    יפה

  2. Noa Lax 14 באוקטובר 2013 ב- 18:09 - Reply

    תודה 🙂

השאירו תגובה