ביקורת ספרים: השואה, התקומה והנכבה/ יאיר אורון

לפני ארבע שנים נסעתי עם אבא שלי לטיול שורשים ברומניה. מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד שמעתי סיפורים על העיר שבה הוא גדל שנקראת בקאו (Bacău) ושוכנת בצפון מזרח רומניה. ידעתי שאבא שלו (סבא שלי) עבד בחנות בדים, שאמא שלו הייתה עקרת בית, שסבא שלו היה בורסקאי (מעבד עורות) ושרוב המשפחה המורחבת גרה בקרבת מקום. שמעתי עשרות פעמים איך הוא היה הולך עם סבתא שלו לשוק לקנות תרנגולת ואז הם הלכו לשוחט כדי שתהיה שחיטה כשרה (לא לפני שנשפו לה בתחת כדי לראות אם היא מספיק שמנה). שמעתי איך הם צמו ביום כיפור, עשו סדר וקראו בהגדה בפסח ושמו עץ אשוח בחג המולד. אני יודע איך אמא שלו (סבתא שלי) הייתה לוקחת את הקרום של החלב ומכינה ממנו חמאה. ואיך היא הייתה אופה אוזני המן (אומנטאש) ומכינה את המילוי בנפרד שהוא ואחיו אהבו לאכול בגניבה. אני זוכר סיפורים על כך שהיו מקלחים אותו בגיגית שחיממו את המים שבה על הגז. ושכשירד שלג ההורים היו מושיבים אותו במזחלת ומושכים אותו. ואני יודע גם שהיה לו כלב בשם צוקי שהיה משחק איתו.

אבל כשהגענו לעיר, שום דבר מהדברים האלה לא היה שם. אפילו לא זכר. כל מה שנשאר לי זה להאמין לאבא שלי שפה באמת היה הבית שלהם, איפה שעומד בניין דירות ענק, ואיפה שנמצא בית הקפה הייתה החצר ובית הכנסת היה ממש שם, ליד בניין המשרדים בעל הארכיטקטורה הקומוניסטית.

כשחזרתי למלון כתבתי במחברת שלי רשמים קצרים מהביקור בעיר מולדתו של אבי:

“… מהר מאוד גילינו שהקומוניסטים מחקו את ההיסטוריה של אבא. הרסו את הבתים, החליפו את שמות הרחובות ואת שם האגם. טיילנו ברחוב שבו גר אבא  – דוקטור ארונייאנו – שהיום נקרא רחוב אלכסנדר צ’ל בון. זה קצת הרס את כל הסיפורים של אבא על העיר שנשמעה תמיד כפרית, עם בארות מים ועצי תה ותרנגולות. עכשיו היו שם רק רחובות רחבים עם חנויות, ושום דבר שמזכיר את זה שאנחנו הולכים ב”רחוב היהודים” כמו שכינו את הרחוב בתקופה שחי בו אבא. חיפשנו את בית הכנסת  – גם אותו הרסו. חיפשנו את הבית של אירה ואידה [דודים של אבא] ולא בטוח אם מצאנו.”

 ***

כשהציעו לי לקרוא ולכתוב ביקורת על הספר “השואה, התקומה והנכבה” של יאיר אורון, היססתי. הרגשתי שאני לא יכול לשאת עוד דיונים חסרי תוחלת על יחסי יהודים-ערבים בארץ ישראל, על השואה שהביאה לתקומה או על זכות השיבה שהפלסטינאים דורשים. אבל איכשהו, למרות ההיסוס, בכל זאת הסכמתי בסופו של דבר. אני שמח שעשיתי זאת.

ההיסוס שלי, אם תרצו, לא היה רק היסוס פרטי שלי. הוא היה היסוס של דור שלם שלא ממש מתעניין במה שקורה פה ועייף כבר מהדבר הזה שקוראים לו “הסכסוך הישראלי-פלסטיני”. תמיד חשבתי שהאשמה היא עלינו, דור שמקדש את הצרכנות, שנטמע באמריקניזציה, בגלובליזציה, בMTV  ובריאלטי ושקוע עמוק באסקפיזם מערסל. אבל עכשיו אני מבין שהאשמים העיקריים באדישות שלנו הם הדורות שמעלינו. הם אשמים בכך שבגיל 30, זו הפעם הראשונה שאני נתקל באופן מלא באירועים הפחות נעימים שקרו בזמן מלחמת העצמאות, וגם זאת רק הודות לכך שאני מנהל בלוג ספרותי.

אל ההאשמות שלי אחזור אחר כך, כי בינתיים הגיע הזמן להתייחס אל הספר עצמו.

הספר של אורון מנסה לברר מה בדיוק הקשר בין שלושת המונחים שמופיעים בכותרתו  – “השואה, התקומה והנכבה” – וכיצד הם משפיעים אחד על השני ומושפעים אחד מהשני. הספר נפתח בהצגת הנרטיבים ההיסטוריים השונים של הערבים והיהודים בהתייחסם למלחמת העצמאות ובעיקר לאירועי הגירוש/בריחה של האוכלוסיה הערבית בזמן המלחמה (הקרויים בפי הפלסטינים “נכבה”). בעוד היסטוריונים פוסט-ציוניים דוגמת אילן פפה והיסטוריונים פלסטינים ואחרים מתייחסים לנכבה כאל טיהור אתני של האוכלוסיה הפלסטינית ואף כאל ג’נוסייד מאורגן מראש, ההיסטוריונים הישראלים (ולא רק הם) מדברים על פשעים נקודתיים שאירעו, כפי שקורה בכל מלחמה. כך מצטט למשל אורון את ההיסטוריון בני מוריס:

צריך לשים דברים בפרופורציה. מדובר על פשעי מלחמה קטנים. סך הכל, כשלוקחים את כל מעשי הטבח וכל ההוצאות להורג של 1948, מגיעים לכ-800 הרוגים. לעומת מעשי הטבח שבוצעו בבוסניה זה פִּינאטס. לעומת פשעי המלחמה שהרוסים ביצעו בגרמנים בסטלינגרד זה פיצ’פקס. כשאתה מביא בחשבון שהיתה פה מלחמת אזרחים עקובה מדם ושאנחנו איבדנו אחוז שלם מהאוכלוסיה, אתה מוצא שהתנהגנו יפה מאוד.

אורון מצדיק את מוריס במידה מסוימת, ומסביר לאורך לא מעט עמודים מדוע הנכבה אינה ג’נוסייד (רצח עם). לעומת זאת, טוען אורון, מספר ההרוגים המועט באופן יחסי של ערבים באירועים שנויים במחלוקת שבוצעו ע”י הכוחות הישראלים באוכלוסיה אזרחית או בשבויים, אינה מצדיקה התעלמות מאותם אירועים או את הכחשתם המוחלטת (כפי שעושה הנרטיב הציוני), על אחת כמה וכמה כאשר האירועים האלה צרובים בתודעה הפלסטינית כאסון קולוסאלי. לדידו, מדובר בפשעי מלחמה חמורים ויש לתת עליהם את הדעת, גם אם הם אינם דומים ולא נמצאים באותו קנה מידה של השואה ומקרי ג’נוסייד אחרים שאירעו במאה ה-20.

אחרי שהוא מציג את היחס של היהודים אל הערבים בתקופה שקדמה למלחמה, ואת היחס של היישוב היהודי לניצולי השואה שזה עתה נחלצו מן התופת, עובר אורון לתיאורים של כמה מקרים של פשעי מלחמה שבוצעו על ידי הכוחות הישראליים באוכלוסיה ערבית או בשבויים. מבחינתי מדובר בפרק המעניין ביותר בספר, כיוון שמדובר במידע שכמעט ולא נחשפתי אליו, גם אם הוא ידוע לחלקים נרחבים בציבור. אורון בוחר להתמקד בכמה מקרים ספציפיים ולהציג את העדויות השונות לגבי הנעשה באותו אירוע: אונס קבוצתי ורצח של נערה בדואית במשלט נירים (דנגור); טבח וגירוש בכפר טנטורה; טבח וגירוש בכפר דיר יאסין; טבח וגירוש בלוד; ורצח שבויים בעין זייתון. בכל אחד מהמקרים האלה, כאמור, מביא אורון עדויות שונות, שבמקרים רבים סותרות זו את זו, אבל כמעט מכולן משתמע שפשעי מלחמה בהיקף זה או אחר נעשו שם (אונס, רצח אוכלוסיה אזרחית, התעללות בגופות ועוד).

העדויות השונות, שמציירות סיפורים שונים בתכלית, הזכירו לי את הסרט “ראשומון” של הבמאי היפני אקירה קורסוואה משנת 1950 (לא רחוק מהאירועים המדוברים בספר). הסרט מספר על רצח שאירע ביער כאשר בפני הצופים מובאים כמה גירסאות, בכל פעם מפי עד ראייה אחר. העדים מתארים את אותו מקרה בצורה שונה לחלוטין והצופה אינו יכול להכריע איזו גירסה היא המהימנה ביותר. אבל כפי שבסרט אפשר להניח שלפחות הרצח עצמו בוצע, כך גם באירועים המתוארים בספרו של אורון, אפשר להבין שבמלחמת העצמאות בוצעו פשעי מלחמה. פשעים, שאף אחד במערכת החינוך ובציבוריות הישראלית לא טורח להתייחס אליהם, ויתרה מזאת – מי שבכל זאת בוחר להתייחס אליהם נתפס מיד כעוכר ישראל ושמאלני קיצוני.

 צריך לומר בהקשר הזה, כדי לא לחטוא באנכרוניזם היסטורי, שנורמות הלחימה המקובלות בתקופה המדוברת, היו שונות מנורמות הלחימה המקובלות היום. אמנם מדובר בתקופת פוסט מלחמת העולם השניה, אך הלקחים מהמלחמה עוד לא נטמעו בקרב הצבאות השונים, אם לא להיפך. כלומר – דרך הלחימה הנאצית דווקא השפיעה על רוב הצבאות והבהירה שזו דרך ראויה להלחם בה. כידוע, גם ברית המועצות חוללה פשעי מלחמה איומים לאחר שכבשה את גרמניה בסוף המלחמה, וגם בעלות הברית חטאו בהפצצת אוכלוסיה אזרחית, בירי בשבויים ובעוד מעשים מסוג זה. אורון כמעט ולא מתייחס לנורמות הלחימה הללו, אך אני חושב שמין הראוי למקם את עצמנו בתוך הלכי הרוח של התקופה עליה אנחנו קוראים.

ובחזרה לספר – אורון עובר מתיאור אירועי הטבח והאונס, אל תיאורי גירוש האוכלוסיה הערבית והריסת הכפרים. כאן נכנסת למשוואה התזה העיקרית של אורון בספר, לפיה השואה היוותה גורם חשוב מאין כמותו באירועי הטבח והגירוש שבוצעו על ידי הכוחות הישראליים במלחמת העצמאות.

ראשית, השואה הוכיחה ליישוב היהודי בישראל שהמלחמה המתרגשת עליו היא מלחמה של “להיות או לחדול”. כשצבאות ערב הכריזו מלחמה על היישוב היהודי בארץ ישראל, אנשי היישוב חשו שהם נלחמים על עצם קיומו של העם היהודי, ולא רק על זכותו לשבת בארץ ישראל.

שנית, אל ארץ ישראל החלו להגיע ניצולי שואה שרבים מהם איבדו את כל משפחתם, והם מיד גוייסו לשורות הלוחמים. הימצאותם של ניצולי השואה בין הלוחמים הנכיחה את הסכנה האורבת מחד, ואת הצורך בנקמה מאידך. יתרה מזאת, אם בתחילה הייתה התלבטות בקרב ההנהגה הישראלית כיצד יש לנהוג בבתים, באדמות וברכוש שהשאירו אחריהם הערבים שגורשו/ברחו (התלבטות שאורון מייחד לה מקום נרחב), הרי שיישוב העולים החדשים בבתי הערבים סיפק פתרון יעיל, הן מהבחינה הכלכלית והן מהבחינה הבטחונית.

שלישית, אורון מייחס חשיבות לצורך בנקמה בנאצים שהופנה אל עבר כוחות הלחימה הערביים. מדינות ערב ובתוכם גם ערביי ארץ ישראל, גילו יחס אוהד כלפי הנאצים (מסיבות שונות אותן מסביר אורון בספר), ובסיום מלחמת העולם השנייה, התנדבו כמה נאצים לשעבר לצבאות ערב ועזרו בארגון הכוחות שלהם. המידע הזה עורר עוד יותר את הרצון לנקמה בקרב הכוחות היהודיים, ואורון מראה כיצד הרצון הזה נטמע במוטיבציית הלחימה, כשהוא מנתח את “הדפים הקרביים” שכתב אבא קובנר על מנת לעודד את חיילי גבעתי בצאתם לקרב. בדפים הללו נמצאים ביטויים רבים המבקשים נקמה בשם העם היהודי ולא פעם קוראים “לשחוט” את האויב הערבי.

את העירוב הבלתי נתפס הזה בין “שואה, תקומה ונכבה” ניתן למצוא בצורה ספרותית בספר “תש”ח” של יורם קניוק, שאורון מצטט ממנו לא מעט כשהוא מתייחס לאירועים שקרו ברמלה ולוד. קניוק הגיע לרמלה ביולי 1948, אחרי שהעיר נכבשה, אוכלוסייתה גורשה או ברחה והיא הייתה מוקפת גדר תיל. הוא מתאר את הריקות שהוא חש בהגיעו לעיר, כשהוא רואה עדויות לעיר שוקקת חיים שהייתה פה אך לפני רגע. כעבור יומיים הוא עובר ללוד הסמוכה שגם היא ריקה מאדם. למחרת בערב הגיעו משאיות שמתוכן יצאו בני אדם שקניוק לא ראה כמותם מעודו. הם לבשו בגדי חורף קרועים ודהויים, דיברו בבליל שפות ועטו על הבתים הריקים. “היהודים האלה שבאו היו מוכי חולי,” מספר קניוק, “הם היו מרי נפש ולא הבחינו בריקנות הבתים. הם היו משוללי רומנטיקה או מחשבות על צדק […] האינות הערבית הייתה זרה להם. גם לא עניינה אותם. לשאלותי המרגיזות ענו: אם לפליטים האלה יש לאן ללכת, הרי שמצבם טוב! אנחנו חיינו יותר מעשר שנים מאחורי גדרות תיל. מה אתה, צבר אחד שכמוך, מבין!”

כשקוראים את העדויות הללו, מבינים עד כמה מורכבים וסבוכים האירועים שהתרחשו בזמן מלחמת העצמאות. בתור ישראלים, אנחנו מודעים היטב לסבל של היהודים בשואה. אנחנו גם מכירים את הצברים האמיצים, הלוחמים ללא חת שאפשרו את התקומה של המדינה. אנחנו פחות מכירים את הסבל של האוכלוסיה הפלסטינית בארץ ישראל. אך כשכל אלה ביחד מתנקזים לכמה אירועים נקודתיים שהתרחשו בזמן מלחמת העצמאות, היכולת להבין מהו צדק נפגמת בצורה אנושה. הקורא לא מסוגל לחלק את הזירה “לטובים” ו”רעים”. האם אפשר להאשים את ניצולי השואה בעיוורונם לפליטים אחרים? האם אפשר להאשים את היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל שהוכרזה עליו מלחמה מצד צבאות ערב על שהגן על עצמו בעוז? האם אפשר להאשים את הפליטים הפלסטינים שגורשו או הוברחו מבתיהם, על אף שבמקרים רבים נכנעו מראש, על שהם רוצים לשוב לבתיהם ההיסטוריים?

הנושא שבחר לעסוק בו אורון בספרו הוא “תפוח אדמה לוהט” שכמעט ואי אפשר להגיע להסכמה לגביו בשום אספקט. כמובן שעצם ההתמקדות שלו בצד הישראלי, מתעלמת מהפשעים שבוצעו על ידי צבאות ערב. ועל אף שהוא מזכיר את העובדה שהיישוב בישראל היה קטן ונחשב לחלש יותר מהכוח הערבי (לפחות בעיני הבריטים), קשה לקורא בן ימינו להתנתק מיחסי הכוחות הקיימים כיום בין ישראל לפלסטינים, ובוודאי אם מדובר בקורא המשתייך לצד השמאלי של המפה הפוליטית שיכול לקשר, שלא בצדק, בין פשעי המלחמה של 48 לכיבוש שהחל אחרי 67.  וכך אפשר להמשיך ולהתווכח עם אורון על העובדות שהוא מביא ועל הנרטיב המחקרי שלו, ולהאשים אותו באנטי ציונות בהיותו איש שמאל שגר בישוב הערבי-יהודי “נווה שלום”. אפשר גם להתרחק מספר שיוצא בהוצאת רסלינג ונושא את השם “נכבה” בכותרתו. אבל כל אלה לא ישנו את העובדה שאנחנו, הישראלים (ואולי במקרה הזה צריך להתייחס רק ליהודים מבין הישראלים), נמצאים בסכסוך ארוך שנים עם אוכלוסיה פלסטינית, שאין לרובנו שום מושג והבנה לגבי הטענות שלה כלפינו, ואנחנו נזכרים בה רק כשיש אירועי טרור או ירי טילים.

אני מאשים את הדורות שהנהיגו את המדינה מהקמתה ועד היום, שלא השכילו ללמד את הציבור הישראלי על האירועים הקשים שחוו חלקים נרחבים מהאוכלוסיה הערבית בארץ ישראל בתקופת מלחמת העצמאות. ההכרה באירועים האלה לא הייתה גורעת כהוא זה מחוזקתה של ישראל. להיפך. ניתן לראות בגרמניה (שאין כמובן בסיס להשוואה בין הפשעים שביצעו הנאצים לפשעים שביצעוי חיילים ישראלים בתש”ח) שהפכה למדינה החזקה ביותר באירופה  תוך התמודדות עם פשעי העבר שלה, את הדוגמה לכך שהכרה בסבלו של האחר בעקבות פשעי העבר שלך עצמך אינה מחלישה, אלא דווקא מחזקת. יתרה מזאת, ההתכחשות לסבלם של הפלסטינים, ההתעלמות מהשואה הארמנית וחוסר העניין בג’נוסייד ברואנדה, יוצרים, לדעתי, זילות בשואה. בכך אני מסכים עם אורון. לקחי השואה וזכרונה אמורים ללמד אותנו להכיר בערך חיי האדם וקדושתם. ההתכחשות לרצח שבויים כפותים, לרצח ילדים, לאונס נשים ולמעשי זוועה נוספים שבוצעו, בין השאר, גם על ידי חיילים ישראלים במלחמת העצמאות, היא זלזול בלקח האוניברסלי שמלמדת השואה. נראה, כפי שמציע אורון, שהמסקנה הישראלית מהשואה היא לא שאירועים מסוגה “לעולם לא יקרו עוד”, אלא שאירועים מסוגה “לעולם לא יקרו לנו עוד”.

“השואה, התקומה והנכבה” הוא ספר לא פשוט לקריאה.  הוא מלא בפרטים וכתוב בצורה אקדמית-דידקטית. אבל, בכל זאת, כדאי מאוד לקרוא בו (במיוחד את הפרקים שעוסקים באירועי הגירוש והטבח), כדי להכיר את ההיסטוריה של המקום שלנו, ובעיקר – כדי להבין את טיעוניה של האוכלוסיה הפלסטינית. אין זה אומר שצריך להצדיק את הטיעונים האלה, אין זה אומר שצריך לתמוך בזכות השיבה. אין זה אומר שהפלסטינים לא עשו טעויות ומעשי זוועה משלהם (והרי הם באו עלינו לכלותינו). אבל כדי להגיע לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, חייבים קודם להכיר את האירועים הטראומטיים שלהם כיחידים וכקולקטיב.

משפחתו של אבי אמנם עזבה את רומניה מרצון, אבל רוב רכושם ונכסיהם נלקחו על ידי הממשל הרומני. כך שאם נמלאתי עצבות בעקבות ההבנה שהבית שבו גר אבא שלי בילדותו נמחה מעל פני האדמה, ששמות הרחובות שבהם גדל שונו, ושלא נותרה שום עדות פיזית לחיים שניהלו הוא ומשפחתו ברומניה, ודאי שאני יכול להבין את אותם ערביי ישראל שהתעוררו בוקר אחד בביתם ולא ידעו שזוהי הפעם האחרונה שיראו אותו. אני יכול גם להבין את סבלם של הורים שצפו בילדיהם נשחטים לנגד עיניהם, או בילדים שצפו במשפחתם כשהיא נורית למוות. העובדה שרבים מהם שונאים אותי על עצם ישיבתי בארץ הזו או העובדה שרבים מהם מתחנכים על הכחשת שואה ואנטישמיות מהזן הישן, לא משנה את היכולת שלי להבין את סבלם או את העוולות שנעשו להם. להיפך, אם נוכל לגרש את הבורות בשני הצדדים לגבי אירועי העבר, נוכל גם למצוא בסיס לדו-קיום.

אני מאשים (J’accuse) את ממשלות ישראל לדורותיהן שהסתירו ממני את המידע על פשעי המלחמה שבוצעו במלחמת העצמאות, ועל שעשו כל מאמץ כדי להעלים את המידע הזה מהשיח הציבורי.

אני מודה ליאיר אורון שפקח את עיני.

 _____________

השואה, התקומה והנכבה, יאיר אורון. הוצאת רסלינג, 374 עמ’, 99 ש”ח.

ציטוט נבחר:

חקירת האמת והכרה בה הן בגדר דרישה המופנית כלפי היהודים-ישראלים, וכמובן גם כלפי הפלסטינים. אי-אפשר לחיות בהונאה עצמית מתמשכת ולבנות על בסיסה נרטיב או מיתוס. ההתמודדות עם האמת, עם החורים השחורים, גם אם היא קשה, מהווה תנאי חיוני לבריאות נפשית – אישית וקולקטיבית. אבל לעמים יש גם צורך לפתח נרטיבים שאינם בהכרח זהים לאמת ההיסטורית. עובדה היא שרובנו, היהודים הישראלים, בעידודם של מוסדות המדינה, מתכחשים לעובדות הקשות, אשר על חלקן יש אכן מחלוקת, ביחס למה שקרה לערביי ארץ-ישראל בשנת 1948. העובדה שישראל הרשמית, יותר משישים שנה לאחר ההתרחשויות, מתכחשת לעובדות היסטוריות ושוללת אותן, ואף אוסרת ללמד אותן ואף לציינן באמצעות הוראות וחוקי כנסת, אומרת דרשני.

על הספר ברשת:

ישי רוזן-צבי, הארץ