ביקורת אורחת: שלי חן על “אהבה בלב העיר” מאת אריאל צבר *

מדוע שארכיטקטורה  לא תהיה מסוגלת גם לעורר התאהבות? 

הניסיון ללכוד את החוויה האורבנית מושך מאוד, גם אם מנוגד לחלוטין להוויה הפולימורפית שלה. ובכל זאת, העיר תל אביב היא התגלמות של ישות מנטלית ערטילאית, בדיוק כשם שהעיר ניו יורק עבור לורקה “זה חלל חי קטן באוּניסוֹן המטורף של האור”. שם הספר המצוין ‘מוסקבה-פטושקי’ (ונדיקט ירופייב), הוא רק מהתלה שנונה המסכמת מסכת סהרורית, שבמהלכה הגיבור העכברושי, להוציא נסיעה מעגלית הזויה ברכבת, נלכד במוסקבה הקומוניסטית. ואילו פריז ולונדון של אורוול, הן ערים מרובדות מעמדות, שבזכות תנאי השרידות הגבוהים השוררים בהן, מתאפשר קיומם של מרקמי חיים קיצוניים אלה לצד אלה תוך חיכוך מתמיד. 

ב’אהבה בלב העיר’, ספרו החדש של הסופר אריאל צבר, העיר היא העיר ניו יורק. ניו יורק זכתה למעמד כזה בתודעה המערבית שניו יורק היא ‘העיר’. ועל כן ‘העיר’ היא תמיד ניו יורק. ניו יורק היא גם השכונה הקריאטיבית של טרומן קפוטה, של סול בלו, של וודי אלן ושל קנדיס בושנל. מבין אלה עם האחרונה חולק צבר את הקרבה הגדולה ביותר לאותו ז’אנר.

בספר מתחקה צבר אחר זוגות שהנרטיב של סיפור היכרותם זהה לזה של הוריו, זוגות “שהתחתנו בעקבות פגישה מקרית באחד מאתריה המפורסמים של העיר” (כריכה אחורית).  סיפור ההיכרות של הוריו הוא שהצית בצבר התעניינות עמוקה בהשפעות הדרמטיות של הארכיטקטורה על יחסי האנוש, מה שהוביל אותו באופן טבעי לשאלה: האם באפשרותה גם לשלהב תשוקה מינית?

הבחירה באתרים שקשורים באדריכלות הנוף של העיר, ביניהם הרכבת התחתית, כיכר טיימס, מוזיאון המטרופולין לאמנות ועוד, לשמש מסגרת לסיפורם הקמרי של תשעת זוגות שבספר, היא  נאה ביותר, מפני שבאתרים הללו מתקיימת השקה בין האלמנט המלאכותי לניכור האורבני. רובד נוסף נוצר מהחפיפה עם המרחב הנפשי שמתהווה בין שני זרים שקשרי אהבה נרקמים ביניהם. המבנים המונומנטליים אינם אלא “מבע דקדקני של פילוסופיה חברתית”, כפי שנכתב על הסנטרל פארק, “אין כאן אף נוף טבעי”. אך הם תוכננו למלא צורך פונקציונלי, הסנטרל פארק הוא “ריאה ירוקה”, אי של חמצן בסביבה מוקפת בבטון ומדולדלת בפוטוסינתזה. אז מדוע, אם כן, שארכיטקטורה לא תהיה מסוגלת גם לעורר התאהבות? 

כל הסיפורים מקיפים פרק זמן קצר בחיי הזוגות, והם מתרחשים בתקופות זמן שונות (בין השנים 1941-2004). כל סיפור נפתח בסמוך לפגישתם הראשונה והם מסתיימים מבחינה פרוזאית בנקודת הוודאות של החתונה באופק. משאת נפשם של לא מעט עירוניים, אין להכחיש. 
כל סיפור מחולק לפרקים קצרים העוסקים לסירוגין באחד מבני הזוג, ונפתח בשני פרקי אקספוזיציה, כשבשורות הראשונות באופן עקבי הדמויות מזוהות בשמן המלא, גילן ועיסוקן, מה שמשרה מעט כבדות פורמלית של קריאה בטופס קבלה.

בחלק גדול מהסיפורים מדובר בעוברי אורח או במהגרים, כמו ב”ניווט: גרנד סנטרל” או ב”עצמאי בשטח: החירות מאירה את העולם” (שמה המלא של דמות הפסל המפורסמת). שני הסיפורים הללו הם גם הבולטים בקובץ, משום שבהם נוצרת סופרפוזיציה בין המתחם שנבחר למסגר את הסיפור לבין שידרת העלילה.

למשל, בתחנת גרנד סנטרל נפגשים ג’יין בת ה-19, הנמצאת בחזרה מחופשה בניו יורק לביתה שבבוסטון, והחייל בן גילה, דני, הנמצא בדרך צפונה חזרה מביקור אצל הוריו בעיר לונג איילנד. הנסיעה המשותפת ברכבת תוחמת תמונה תיאטרונית עדינה של דיאלוג לשתי דמויות, שנבנה עם התקדמות המקבילה למישור ההתקדמות במסגרת ציר הזמן.

צבר מבקש להאיר דרך הסיפורים על הרוח האוניברסלית של איש החברה האמריקאית (עמ’ 8), ובתוך כך על התכונה האקסטרוברטית של האהבה, שאינה מכירה בכבלים של הבדלי גזע, מין, שפה, לאום ודת. לצבר מרווח המצאה רחב, אך למרות שאינו מחויב למגבלה על הדמיון שבה נתון הסופר שעוסק בעיבוד עובדות היסטוריות וכרונולוגיות לבדיון, מורגש סד צר שמהדק אצבעות על אורך הנשימה של המספר. מכיוון שגם ההצלחה לקשר הזוגי ידועה מראש, לא נתון שום קונפליקט. למרות זאת, צבר מפזר רמזים מטרימים לעתיד המשותף הצפוי.

למשל, ב”מעמקים: הרכבת התחתית”, מופיע המשפט: “צ’סה תגלה רק חודשים מאוחר יותר שמלאיה עזבה את מנהטן כמה שבועות קודם לכן …” המגלם בתוכו מהות ספרותית (מה עבר עליה בפרק הזמן הזה? מה קרה לחברתה?). צבר מדלג עליו בתמצות והקוראים מגלים רק מעט על החוויה האישית של צ’סה סי, שהגיעה מהפיליפינים לביקור חברתה בניו יורק, ללא הודעה מוקדמת או הכנות. זאת כיוון שבמרכז תשומת לבו של צבר נמצאות הפגישה והזוגיות.  

בפתח הספר מופיעה הערה על השיטה, בת עמוד וחצי, שמפרטת את אופי התחקיר שערך צבר, ובסופה הפנייה לאחרית הדבר, שמבטיחה חגיגית לגלות לקורא אלו מהזוגות ביקשו שלא להזדהות בשמם האמתי (שלושה מתוך התשעה). זהו נספח ביזארי למדי, שמיד מעורר את התהייה לשם מה לנו הידיעה הזו: במה היא תערער או תאשש עבורנו את מידת ממשותם של הזרים לנו ממילא? חד לנו בין אם בדיוניים הם או ברי קיימא בשר ודם. גם כך “הזיכרון הוא מעין סיפור, או להיפך” (הרוקי מורקמי), כל סיפור הוא תיעוד, והכישרון בא לידי ביטוי ביכולת העיבוד האמנותי, שיודעת לבקש יותר מאשר לעורר אמפתיה. אולם מטרתו של הנספח היא כנראה לייצר את אפקט הריאליטי שהספר מבקש לעורר. 

גם שם, באחרית הדבר, המספקת הצצה לחיי הדמויות בהווה, אני מוצאת סיפורים, שזכו אך למעט תשומת לבו של צבר. יהיה מעניין לגלות, למשל, כיצד הפך “המלח על הסוס הלבן”, שסיפור הפגישה שלו עם “סינדרלה מהפארק” היה מעשה אבירי שהתפרסם בכל העיתונים בשנת 1941, לשמש סוכן מכירות של תוספי תזונה בקליפורניה. אמנם כן, “חירות מאירה את העולם”, וגם את הספרות. 

אהבה בלב העיר. אריאל צבר. הוצאת שוקן, 271 עמ’, 94 שקלים.

***

שלי חן, 37. מפרסמת ביקורות ספרים במוסף ‘ספרים’ של עיתון ‘הארץ’. לפני כן, פרסמה ביקורות במדור ספרים של מגזין Timeout ובמוסף “תרבות” של מעריב, וכן כתבות בנושאי תרבות שונים. ב- 2005 פרסמה טור אישי שעסק בתפקידה כאם חד-הורית באתר NRG.
פרסמה שירים בכתב העת ‘הבה להבא’ בעריכת עודד כרמלי.