ביקורת ספרים: שתיים דובים/ מאיר שלו

מאת | 2013-09-16T15:36:13+00:00 16 בספטמבר 2013|קטגוריות: פרוזה, פרוזה מקור|Tags: , |16 תגובות

 בקצרה (מתוך גב הספר):


“בשנת 1930 התאבדו אצלנו במושבה שלושה איכרים. אך בניגוד לרישומי הוועד ולמסקנותיו של השוטר האנגלי, ידעו אנשי המושבה שרק שניים מהמתאבדים שלחו יד בנפשם, ואילו המתאבד השלישי נרצח”.

שבעים שנה חלפו. רותה תבורי, מורה בבית הספר התיכון של המושבה, כותבת ומספרת על הרצח ההוא ועל הגברים של משפחתה – סבה, בעלה, אחיה ובנה – אותם היא אוהבת, עליהם היא כועסת, אליהם היא מתגעגעת ולהם היא מנסה לסלוח. היא כותבת ומספרת על ידידות בין גברים, על אהבה ובגידה, על נקמה וכפרתה.

“וַיַּעַל מִשָּׁם (אלישע), בֵּית-אֵל; וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן-הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ-בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ, עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה; וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, מִן הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים. וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם, אֶל-הַר הַכַּרְמֶל; וּמִשָּׁם, שָׁב שֹׁמְרוֹן. ”
מלכים ב, ב’, 23

 

שתיים דובים, מאיר שלו. הוצאת עם עובד, 369 עמ’, 94 ש”ח.

 

על המחבר:

מאיר שלו נולד ב- 1948 בנהלל, בנו של המשורר יצחק שלו. בוגר המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. ערך והגיש תוכניות בטלוויזיה הישראלית. כתב טור בעיתון “הארץ” ועתה כותב ב”ידיעות אחרונות”.

ספרים: רומנים: רומן רוסיעשוכימים אחדים , בביתו במדבר,פונטנלהיונה ונערהדבר היה ככה ושתיים דובים.

מסות: תנ”ך עכשיו, בעיקר על אהבהסוד אחיזת העיניים,ראשית.

הומור: משכב לצים.

ספרי ילדים: הילד חיים והמפלצת מירושלים, אבא עושה בושות,גומות החן של זוהר, הכינה נחמההטרקטור בארגז החולאיך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני, מבול, נחש ושתי תיבות, הדודה מיכלרוני ונומי והדב יעקבאריה בלילותהגשם של סבא אהרוןהצלחת שמתחתקרמר החתול ישן כל הזמןקרמר החתול יוצא אל היערוניל על המצח ותות על האף.

ספריו תורגמו לשפות רבות וקיבלו מספר פרסים: פרס ראש הממשלה ע”ש לוי אשכול; פרס אגודת המו”לים בישראל; פרס אגודת האנטומולוגים (על תיאורי החרקים ב”רומן רוסי” );פרס ויצ”ו בצרפת, איטליה וישראל; פרס בית שלום-עליכם; פרס עיריית וורונה ומועדון רומיאו ויוליה באיטליה; פרס קיאווארי (איטליה); פרס הקרן הקיימת ע”ש שמעון בן-שמש.

הרומן כימים אחדים תורגם לרוסית בשנת 2004 .

דעתי:

כבר עשרים וחמש שנה שמאיר שלו כותב ספר. פעם קראו לו “רומן רוסי” ופעם אחרת “עשו” והיום קוראים לו “שתיים דובים”. הסיפורים אמנם שונים זה מזה, אבל הספר הוא אותו ספר. הספר הזה מכיל את כל מה שיש למאיר שלו להגיד לעולם, ולאורך השנים הוא אומר את הדברים האלה באופנים שונים, מקבילים, כמו תקבולת נרדפת בתנ”ך – חזרה לשם הדגשה.

התכונה הזאת אופיינית לסופרים, ודווקא לטובים שבהם; דוסטוייבסקי מביע ב”חטא ועונשו” וב”אחים קרמאזוב” רעיונות דומים באופנים שונים. כך גם ויקטור הוגו ב”עלובי החיים” וב”גיבן מנוטרדאם”. כמוהם, גם למאיר שלו יש כמה נושאים שמצויים בכל סיפור שהוא כותב: הטבע הארצישראלי (פרחים, צמחים, עצים, ציפורים וכו’), התנ”ך, השפה העברית, תקופת העלייה השניה והמוסד המשפחתי לדורותיו. כל אלה, כמובן, מופיעים גם בספרו החדש “שתיים דובים”.

הספר מספר את קורתיהם של בני משפחת תבורי – איכרים שחיים באחת ממושבות הברון – ומתמקד בעיקר בסודות האפלים שמסתירה המשפחה הזאת. הסיפור מסופר מפיה של רותה תבורי – מורה לתנ”ך ונכדתו של זאב תבורי שהחל את שרשרת הסודות האפלים. אל רותה מגיעה יום אחד חוקרת בשם ורדה שמתעניינת בסוגיות מגדריות בתולדות היישוב ומבקשת לראיין אותה על חיי המושבה. “היישוב לא משהו,” מכינה אותה רותה, “אבל התולדות ממש טובות“. וכך הן מתיישבות לסדרת פגישות בהן רותה שוטחת בפני ורדה את סודותיה האפלים והטראגיים של משפחתה, כאשר בין הפגישות האלה, הקוראים נחשפים ל”סיפורי מגירה” שכתבה רותה ומשלמים את פערי המידע שנפערו בשיחות עם ורדה.

 

“שתיים דובים” הוא ספר מעניין ומותח. יש בו את כל האלמנטים שמייצרים סיפור טוב – רצח, קנאה, הסתרה, מין, לידה ומוות. ובכל זאת יש בו גם לא מעט בעיות.

ראשית, הגיבורה המרכזית של הספר – רותה תבורי – היא אישה דיי מעצבנת. היא פטפטנית בלתי נלאית, מתנשאת, פרובוקטיבית לעיתים, וכזאת שחושבת שהיא יודעת מה הבנאדם השני חושב לפני שהוא הספיק לחשוב. וגם – למרות היותה אישה עצמאית ואינטיליגנטית, היא נגועה בלא מעט שוביניזם.

שנית, שלו כופה לעיתים את החיבה שלו לעברית על הדמויות שלו באופן לא אמין. בספר מתואר רוצח כלשהו, אולי ראש ארגון פשע קטן, שמדבר עברית תקנית ומתקן כל הזמן את עוזרו הבור. בכלל, כמעט תמיד קיימת דמות אחת שטועה בעברית ודמות שניה שמתקנת אותה.

שלישית, הידע האגרונומי המרשים של שלו פורץ מכל חלק בסיפור, עם ובלי קשר לדמויות ולעלילה. פעמים רבות ישנה תחושה של ‘ניימדרופינג’ בתחום הצמחים, העצים, הפרחים או הציפורים. הגודש הזה גורם לעיתים לתחושה ששלו מארגן את כל העלילה רק כדי שיוכל להפגין את הידע שלו בעברית, בתנ”ך ובאגרונומיה.

ורביעית – רבות מהדמויות של שלו הן כמעט מיתולוגיות בהתנהלות שלהן, במיוחד בכל האמור בדמויות הגבריות. נראה שהוא מסתכל בהערצה על בני העלייה השנייה הקשוחים ושיכפולם הגנטי בדורות הצעירים יותר, כמעט בלי ביקורת על ההתנהלות האכזרית וחסרת הרגש שלהן. גם המקרים שקורים למשפחה המיתולוגית הזו נראים לעיתים מוגזמים, שלא לומר מופרכים, כמו גם התגובות של בני המשפחה לאותם מקרים.

 

אבל למרות כל האמור לעיל, “שתיים דובים” הוא ספר טוב. הוא טוב כי מאיר שלו יודע לכתוב סיפורים מעניינים והוא טוב כי הוא סוחף את הקורא לאווירה המסתורית והמעניינת של משפחה ארצ-ישראלית שורשית.  גם לעיסוק התכוף בתחביביו של שלו – עברית, תנ”ך וטבע – יש פנים חיוביים, כיוון שהוא מגרה את הקוראים להתעניין בנושאים האלה ואולי אף להרחיב את דעתם.

מי שלא קרא אף פעם ספר של מאיר שלו, יכול להתחיל גם ב”שתיים דובים” כספר שמייצג נאמנה את כתיבתו ואת רעיונותיו המרכזיים. מי שלא אהב את ספריו הקודמים– אין טעם שיתקרב ל”שתיים דובים”.

המעריצים האדוקים של שלו ודאי יתענגו על כל תו ופסיק בספר הזה. וכל השאר – אם אתם רוצים לקרוא ספר מעניין וסוחף, קחו לידיכם את “שתיים דובים”. אם אתם מחפשים כתיבה חדשה ופורצת דרך, דלגו לספר הבא.

 

ציטוט נבחר:

אני כותבת כי יש סיפורים שעדיף לכתוב מלספר, כי לא נעים להרגיש את המילים שלהם בתוך הפה. במקום שיהיו כמו עקרבים ונדלים על הלשון, עדיף שיזחלו על הנייר ויטפטפו את הרעל שלהם עליו.

על הספר ברשת:

חיותה דויטש, NRG

 ד”ר דורית שילה, הארץ

שי דורון, נענע10

יותם שווימר, Ynet

 

16 תגובות

  1. irit elkabes 16 בספטמבר 2013 ב- 15:45 - Reply

    תודה, תודה וחג שמח:)

    • yarinkat 16 בספטמבר 2013 ב- 16:53 - Reply

      תודה עירית, חג שמח גם לך! (ותודה שאת מגיבה פה, זה משמח)

  2. לי עברון-ועקנין 16 בספטמבר 2013 ב- 16:19 - Reply

    חייכתי כמה פעמים, כי גם אני תמיד חשבתי שאהבתי את רומן רוסי, אבל כשקראתי אותו שוב בשמות אחרים – קצת פחות 🙂
    ואהבתי את האבחנה על המיתולוגיות של הדמויות, והצחיק אותי עניין משטרת הדקדוק.
    והסיפור במלכים בפני עצמו כל כך חזק, שמסקרן אותי לקרוא את הספר בגללו…

    • yarinkat 16 בספטמבר 2013 ב- 16:55 - Reply

      היי לי, התגעגעתי לתגובות שלך!
      בעניין הסיפור במלכים – הספר עצמו נוגע בו רק במעט. כלומר, הוא ודאי קשור איכשהו בדברים סמליים, אבל לא באופן מפורש. (שזה גם חלק ששכחתי לכתוב. בספר יש דמות משנה שכל הזמן יורדים עליה כי על כל דבר אומרת “כמה סמלי”. אבל הספר עצמו מלא באותה סמליות שלכאורה סולדים ממנה.).

      • לי עברון-ועקנין 17 בספטמבר 2013 ב- 4:53 - Reply

        תודה! 🙂
        ונזכרתי שמה שהכי נפלא בעיניי של שלו, ושמעתי את זה גם בלייב, זה ההרצאות על הספרים האהובים עליו – “בעיקר על אהבה” אני חושבת שזה נקרא.

      • yarinkat 18 בספטמבר 2013 ב- 23:35 - Reply

        הנה קטע מזה

  3. Or Ben Zvi Reif 16 בספטמבר 2013 ב- 16:36 - Reply

    אני לא בהכרח מסכים עם הקביעה שכל ספריו של שלו הם אותו הספר. כן, הם דומים (צורנית ותכנית); כן, לשלו יש את אותם השטיקים הסיפוריים; וכן, יש תחושה שהוא “נחלש” ככל שהזמן מתקדם, במיוחד אחרי שחשף את כל סודותיו ב”הדבר היה ככה”
    [הערה אישית: אני חושב ש”בביתו במדבר” הוא השיא ומשם זה מדרדר, אבל את “שתיים דובים” עוד לא קראתי.]
    צריך לזכור ששלו הוא מה שהוא – מספר סיפורים ולא פרוזאיקון, יענו storyteller ולא novelist. אני חושב שגם שונאיו יסכימו על כך שבזה הוא מוצלח.

    • yarinkat 16 בספטמבר 2013 ב- 17:00 - Reply

      היי אור, תודה על התגובה.
      אני חושב שאתה צודק בעניין ה”סטוריטלר”. הוא אכן עושה זאת מצוין. אבל לא כל האנשים מגיעים לקריאת ספר של מאיר שלו אם הידיעה שמה שהם מחפשים זה סטוריטלינג. וכמובן שהקביעה שלי שמדובר באותו ספר היא גסה ולא מדעית. זו קביעה “ספרותית” אם תרצה. זו תחושה שלי לגבי הרבה סופרים או אמנים בכלל והיא פשוט באה לידי ביטוי באופן מובהק אצל מאיר שלו. היה לי מרצה באוניברסיטה שאמר משהו שאני לא מסכים איתו אבל מהדהד לי בראש. הוא אמר (בקשר לחוקרים ולהיסטוריונים) שתמיד העבודה הראשונה, הפרסום הראשון, התזה הראשונה, היא הטובה ביותר ואחר כך יש נסיון לשחזר ולשפץ ולהגיד בדרכים אחרות את אותו דבר. זה כמובן לא נכון באופן גורף, אבל זה קורה לא מעט שתמצית היצירה והחידוש נמצאים ביצירת הביכורים ואחר כך יש כל מיני נסיונות לעבות את היצירה (במוסיקה הישראלית אני חושב על ‘פלונטר’ של פורטיס. אולי גם אביתר בנאי הראשון)

  4. מרב@ 16 בספטמבר 2013 ב- 21:57 - Reply

    תודה ירין על הרשימה המעניינת, טרם קראתי. בגדול, מסכימה אתך לגבי כתיבתו של שלו, למעט, נדמה לי ‘יונה ונער’ היוצא דופן. חיים באר פעם אמר שישנם הרבה ספרים שמשתמשים באותה תבנית כשהם כותבים ויש אחרים ששוברים אותה אחרי כל ספר ואז עליהם להתחיל מחדש.

    • yarinkat 16 בספטמבר 2013 ב- 22:00 - Reply

      תודה מרב.
      דבר אחד שמשמח בלכתוב על מאיר שלו הוא שמספר התגובות גדול הרבה יותר מאשר בנוגע לספרים אחרים:)
      בעיקרון המון סופרים כותבים את אותו ספר בוריצאיות שונות כי יש להם סגנון כתיבה מסוים והם מתמידים בו (גם מורקמי, או אפילו קפקא ועגנון. ברור שהספרים שונים אחד מהשני, אבל לרוב בתוך ספר אחד שלהם גלומה התמצית שמופיעה גם בכל האחרים).

  5. מרב@ 16 בספטמבר 2013 ב- 22:13 - Reply

    כלומר, טרם קראתי את הספר, את הרשימה כן (-:

  6. עוגיפלצת 17 בספטמבר 2013 ב- 10:17 - Reply

    אני אהבתי מאוד (מאוד!) את רומן רוסי ועשו, לא הצלחתי לגמור את בביתו במדבר (או שהיה זה כימים אחדים?) והתאכזבתי קשות מ”הדבר היה ככה”, שהרגיש לי כמו ספר לבני הנעורים.
    באיזה ספר אתם ממליצים להתחיל כקריאה שתחזיר לי את ההנאה משלו? יונה ונער או שתיים דובים?

    תודה

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) 25 באוקטובר 2015 ב- 19:29 - Reply

      לדעתי כימים אחדים הרבה יותר טוב מיונה ונער

  7. אוהב ספר 31 באוקטובר 2013 ב- 21:16 - Reply

    קראתי במהירות והנאה את הספר ותודה מקרב לב לסופר. חשתי את אהבתו הרחומה לאנשים , כשכל אחד מגיבוריו רווי חולשות ומעלות, ככולנו.
    ספר מדהים בעיני ואני מקווה כי רבים יקנו ויהנו ויזכה להערכה ראויה.

  8. […] 1) שתיים דובים / מאיר שלו […]

  9. […] סיימתי שלושה ספרים במקביל. "שתיים דובים" של מאיר שלו, "פרנסוס על גלגלים" הנהדר של מורלי […]

השאירו תגובה