‘שיח אל על אהבה’

לִקטה ורשמה: ענת חנה לזרע

זמיר

זָמִיר יְפֵהפֶה מִכָּל מַה שֶׁיָּדַעְתִּי מִלֵּא פַּעַם רֹאשִׁי זָהָב

הִרְחַקְתִּי אִתּוֹ

יָמִים תְּמִימִים כָּאֵלֶּה הֶפְקֵרוּת כָּזוֹ שֶׁל כְּאֵב

שולמית אפפל

מתוך ספרה ‘מֶרְחָק‘, הוצאת מסדה, 1981

*******

מהי אהבה? קשה לתאר, אפשר שאצייר. פעמים ניבטת מתוך המסגרת כאַנְגָּזֶ’ה – כתנועת שניים שלובים במרחב בתיאום כה יפה. אין פירושה להביט אחד על אחד. פירושה מבט זוגי מיוחד ומאוחד, הכיוון – אחד. הסכיתי, בהביטך על אהובך, את רואה אך את עצמך. הביטי עמו אל קו מאוזן עשוי אופק, אל מפגש כתמים מרתק – שמיים וארץ… דילוג על נקישת דופק, עלי לעצור.

גל קוסטוריצה

מתוך ספרה ‘מְהַגֶּרֶת‘, הוצאת עמדה, 2013

רומנטיקה

בְּרוֹטְשִׁילְד בַּשְּׂדֵרָה

צָעַדְנוּ זְרוֹעַ בִּזְרוֹעַ

כְּמוֹ זוּג שֶׁל פַּעַם

וְהִתְיַשַּׁבְנוּ עַל סַפְסָל.

הָרֹאשׁ שֶׁלִּי הָיָה

לְךָ עַל הַכָּתֵף

וְאַתָּה נִשַּׁקְתָּ לִי

אֶת הַמֵּצַח

וְאַחֲרֵי חָמֵשׁ דַּקּוֹת

רָצִיתָ לְהַשְׁתִּין.

מתי אהבה? קשה לנבא, אנסה לדייק: בטוב וברע. בבערה ובמים. על פני האדמה ובשמים. בכל עת, בכל מקום, בכל צבע, חיוור כצהוב או סוער כאדום. גם כשאופסים הכוחות ולאוּת פוקדת. גם כשמתערער השלם והתאחוּת מתעכבת. מוטת הידיים של האהוב לעד מסוככת, אינה מבטיחה מעוף אל חלום הזהב הטהור, רק נחיתה אל סיוט הריק השחור, וככזו – אינה מאכזבת.

גיורא פישר

מתוך ספרו ‘אַחֲרֵי זֶה‘, הוצאת עם עובד, 2010

 

בלילה

בַּלַּיְלָה בַּמִּטָּה

הֲלוּמַת וַלְיוּם

שָׁאַלְתְּ:

נָכוֹן שֶׁיִּהְיֶה בְּסֵדֶר?

וְיָכֹלְתִּי לְהַנְהֵן

וּלְהַגִּיד כָּל מַה שֶׁצָּרִיךְ,

אֲבָל אֲנִי רַק לִטַּפְתִּי

אֶת גַּבֵּךְ הָרוֹעֵד

וְלִוִּיתִי אוֹתוֹ

בִּקְרִיסָתוֹ אֶל הַחֹשֶׁךְ.

היכן שוכנת אהבה? אנה נשמטת? מורכב לאמוד, אנסה להקפיד בלשוני: מרחקים בין אדם אחד לזולת הם מרווחים נושמים, שואפים – מתהדקים, וכדרך הטבע גם נושפים – מתרפים. על קצות אצבעות אעמוד על דעתי: אהבה דרה בחופת המרחב בין שניים. אולי בכלל זה הבית. וכשגדל המרחק, כמו בד הנפרש ונקרע, נמתח הגג ונחרב. לבך נחמץ? כן, את צודקת, אהבה זה כואב וגם רע.

שחר-מריו מרדכי

מתוך ספרו ‘תּוֹלְדוֹת הֶעָתִיד‘, הוצאת אבן חושן, 2010

  

השמש עורכת חיפוש בחדר

אָנוּ שׁוֹכְבִים בְּאוֹתָהּ מִטָּה,

וְהַמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ גָּדוֹל מֵהַמִּטָּה.

אֵיךְ זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת? (לְרֶגַע מַבְלִיחַ זִכָּרוֹן בַּחֹשֶׁךְ:

פַּעַם יָשַׁבְנוּ צְמוּדִים בָּרַכֶּבֶת מִתֵּל אָבִיב לְחֵיפָה

וְלֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא חֵשֶׁק).

כְּמוֹ מִתְבַּגֵּר שֶׁהוֹפֵךְ זָר לְהוֹרָיו, אָנוּ מְזַהִים בַּבֹּקֶר

אֶת הַפָּנִים; אַךְ מַכִּירִים טוֹב יוֹתֵר אֶת הַגַּב.

קָמִים אֶחָד אֶחָד וּבְאֵין רוֹאֶה

לְיוֹם חָדָשׁ. מִתְאַרְגְּנִים חֶרֶשׁ

וּמַהֵר לְיוֹם עֲבוֹדָה; עוֹבְרִים כְּצֵל. לְבַד וְאֶפְשָׁר.

הַשֶּׁמֶשׁ עוֹרֶכֶת חִפּוּשׂ בַּחֶדֶר,

לוֹכֶדֶת חִבּוּק מְתֹעָד מִטִּיּוּל בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן;

אֲבָל כָּל זִכָּרוֹן, שֶׁמְּבַקֵּשׁ עַל חַיָּיו, נוֹרֶה בְּעָרְפּוֹ.

אִישׁ מֵאִתָּנוּ כְּבָר לֹא בֶּאֱמֶת פֹּה.

מדוע אהבה? מורכב, מסובך, מסועף. בין היתר, כנראה: להכיר, להוקיר, להזכיר. לא רק את האהוב, גם את האני. כל אחד זקוק לראי. אך פעמים נחצית רפסודה – ברית זוגית, והופכת לשני לוחות נפרדים. והמים הטריטוריאליים מוחים את הנדרים שנחרתו בלהב רגשות, בלהט יצרים. האם ניתן להפוך עורה של מראה, להפשיטה מרדיד הכסף וליצור חלון זכוכית לים הגדול? לו יהי.

ענת לויט

מתוך ספרה ‘עֵירוֹמָה עַל גַּב סוּס בְּמוֹנְגּוֹלְיָה‘, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010

 

אל תצא, אל תרחק

סֵרַבְתִּי לְהִכָּלֵא בְּזִכְרוֹן

הֱיוֹתְךָ קָרוֹב אֶל אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי

לִהְיוֹת. נָעַלְתִּי אֶת מְחִלּוֹת

הַגּוּף וְלֹא חָצַבְתִּי פֶּתַח

מִן הַזִּכָּרוֹן שֶׁאֵין בּוֹ עוֹד רֶטֶט

סְבִיב מַה שֶׁהָיִיתִי

כְּשֶׁהִתְחַנַּנְתִּי – אַל תֵּצֵא,

אַל תִּרְחַק מִהְיוֹתִי מוּאֶרֶת

כֻּלִּי, וְלוּ לְהֶרֶף רֶגַע

היש נוסחה? יש לי אך שמץ מושג, נוסחה – אַיִן. ברור כשמש, מדעי הרוח אינם מדויקים כחשבון. תרה אחר איסור? בהיעדר צל של ספק: אין להתיירא. אל לגדור. בל לבלום. נדמה לי כי חלה החובה הרגשית להרהיב עוז. הן אפשר לשלוח על פני מי האגם פירורי חולשות וכוחות פריכים שלוקטו מראש ונאגרו בכף היד. הזמן נוקף, כל הברבורים נעים בחן כרקדנים. כמה נאים.

ריקי דסקל

מתוך ספרה ‘הַכֹּחַ הַמְּדַמֶּה‘, הוצאת עם עובד, 2012

 

חסד

הַחוֹל הוּא פֶּלֶא

בְּרַגְלַיִם מְשֻׂכָּלוֹת אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עָלָיו

מוּל עֵינַי, אֶצְבַּע אֱלֹהִים מְשַׁלְשֶׁלֶת

מַטְבֵּעַ זָהָב נוֹסָף לְקֻפַּת הַזְּמַן.

לוּ הֵעַזְתָּ לִהְיוֹת שֶׁמֶשׁ

לוּ הֵעַזְתִּי אֲנִי לִהְיוֹת יָם

הָיִינוּ זוֹכִים בְּרֶגַע אֶחָד שָׁלֵם שֶׁל

שִׁכְחָה.

עדיין מקשיבה? האם הצלחתי להמחיש קמעה את הרוח? להנהיר ולו קורט ערפול? האין זוהי התיימרות מצידי? מדוע תבקשי הגדרה? ידוע לכל, הכל יחסי ועל כן חובה עלינו כפי הנראה גם לחוות היעדרה. מוכרחים לכמוה כדי להשכיל לִשְׂבֹּעַ. ומה יהא באין אהבה? מה יהא על הלב כשיבערו רק צמיגי ערגה וכאב? מתנצלת, לזה אין לי כעת כל תשובה.

יובל גלעד

מתוך ספרו ‘בֵּית-קְבָרוֹת לְשִׁירִים‘, הוצאת ספרי עתון 77, 2009

  

*

חַסְכֵי אַהֲבָה

פּוֹרְצִים אֶצְלְךָ

דַּוְקָא בַּקַּיִץ

כִּשְׁבִילֵי קוֹצִים

בְּצַד כְּבִישׁ-מָהִיר

בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ

יֵאוּשׁ צָהֹב

מְחַכֶּה לָרֶגַע

בּוֹ הַכֹּל יִבְעַר

*******

ענת חנה לזרע, ילידת 1964, נולדה וגדלה בתל אביב, מתגוררת בשנים האחרונות במושב בשרון. שיריה פורסמו בבמות מקוונות ובכתבי עת – בהם ‘גג’, ‘שבו’, ‘עתון 77′ ו’מקף’. רשימותיה פורסמו ב’יקום תרבות’ וב’חיה רעה’ – מדור הספרות של מגפון. בימים אלה יצא לאור ספרה הראשון ‘בְּעַד הַפִּרְצָה שֶׁבָּאֲוִיר’ בהוצאת ספרי עתון 77.

1289907_10151527278142574_568372909_n