ביקורת ספרים: בוא כמו שאתה/ רון דהן

בקצרה (מתוך גב הספר):

גיבורי הרומן בוא כמו שאתה, הם איתמר, מאיה ויותם. סיפורם הולך ונפרש מנקודת מבטו של איתמר, הנוסע מתל אביב לקיבוץ כפר גלעדי שבצפון, לבקר את מאיה, שהיתה בעבר חבָרתו ועכשיו מגדלת שם לבדה את רוני – בתם שלה ושל יותם. במהלך הנסיעה הולכת ומשתחזרת אצלו מערכת היחסים המורכבת המתקיימת בינות ‘המשולש’ הזה, כמו גם  קורות החיים המשותפים והנבדלים שלהם –  שלושה  ישראלים שנולדו ובגרו בשנות התשעים של המאה העשרים. אהבותיהם, חלומותיהם, אכזבותיהם, כאביהם וכיסופיהם סובבים מאוד ובעיקר סביב ‘הסצנה המוזיקלית’ של השנים הללו, עד שזו כמו הופכת להיות ‘הצלע הרביעית’ של הרומן. הם מבקשים לברוא באמצעותה הוויה אסקפיסטית, מתוּחמת, שתהא מעין אלטרנטיבה למציאות הישראלית המעיקה, אך זו  טופחת על פניהם, מְמירה את ההבטחה הגדולה של שנות הנעורים בתחושה של החמצה מכאיבה, ומציבה את גיבורי הסיפור על סִפָּהּ של בגרות מפוכחת ונטולת אשליות.

רון דהן, סופר ומשורר, כתב רומן-ביכורים יפהפה, לעתים מפעים. הוא משלב באורח מרהיב בין רמות השפה שלהן הוא נדרש כדי לסמן את מרחב חייהם והווייתם של גיבוריו: הלירי נשזר בטריוויאלי-לכאורה, והכמיהה למשמעות-שמעֵבָר-ליומיומי משיקה לחוּלין המדמם. התמונה הנצרפת מאֵלָה משורטטת באמינות ובדייקנות קפדנית, מתאפיינת בהקשבה דקה להפליא לרוח, לנפש ולשפת האדם, ונעטפת באנושיות מכמירת לב.
דן שביט

בוא כמו שאתה, רון דהן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 174 עמ’, 88 ש”ח. 

על המחבר:

רון דהן, יליד 79, משורר וסופר, טבעוני אקטיביסט, מייסד אתר אינדיבוק לספרות עצמאית. שני ספריו, “הגעגוע של קין” (גוונים, 2011) ו – “נעורים” (אינדיבוק 2012) זכו לאהדת הקהל והביקורת.

לכניסה לאתר אינדיבוק לחצו כאן. 

דעתי:

לפני כמה שבועות הלכתי ברחוב ושמעתי מוסיקה ב’שאפל’ דרך הסמארטפון שלי. לפתע הגיח שיר שלא שמעתי שנים – “Breed“ מהאלבום “Nevermind” של נירוונה. התחושות שהתעוררו בי היו מעורבות: מצד אחד פרץ נוסטלגיה ואנרגיה למשמע מקצב התופים המהיר והדיסטורשן המתפרץ, מצד שני פתאום חשבתי על קורט קוביין האליל, על הפעילות שלו ועל הטקסטים שלו, והוא הצטייר לי כנער מתבגר ומטומטם, כמו שכולנו היינו פעם – חושבים שכל כובד העולם מונח על כתפינו הצרות ומנסים למצוא את דרכינו. כל הגאונות שייחסתי לו בעברי התנגשה לפתע עם המציאות של חיי והרגשתי שאני שומע באוזניות צעיר מתבגר שקשה לו כמו עוד מילוני צעירים בעולם, רק שההצלחה שהוא זכה לה הפכה את הקשיים האלה לחסרי פרופורציה והביאו אותו להתמכרות לסמים ולבסוף להתאבדות.

הכל בחיים, כמאמר הקלישאה, זה עניין של טיימינג. אם “בוא כמו שאתה”, שעוסק לא מעט במוסיקת הרוק של שנות ה-90 בכלל ובנירוונה של קורט קוביין בפרט, היה מגיע לידי בשנות נעורי או בשנות העשרים המוקדמות לחיי, סביר להניח שהוא היה משפיע עלי רבות והופך לאחד הספרים האהובים עלי. אבל לצערי, הוא יצא לאור כשאני כבר נושק לשלושים ומלא ביקורת כלפי הנעורים שלי, שמזכירים לא מעט את חיי הנעורים שמתוארים בספר.

“בוא כמו שאתה” (תרגום עברי לשיר “Come As You Are” של נירוונה) מספר את סיפורם של שני גברים ואישה אחת (איתמר, יותם ומאיה) שמצויים במעין משולש רומנטי-חברי מתקופת ילדותם ועד ההווה הסיפורי – שנות השלושים לחייהם. את רוב הסיפור אנחנו חווים מנקודת מבטו של איתמר, קופירייטר תל אביבי, שמקבל יום אחד מייל מאהבת נעוריו (מאיה) ונוסע לצפון כדי להפגש איתה. בדרך לפגישה ובמהלכה הוא נזכר בתקופת הנעורים שלהם בהרצליה, באהבה הגדולה למוסיקה, בקשיים המשפחתיים, בחברויות ובבדידות.

דהן מתאר באופן מהימן למדי את התקופה המדוברת (סוף שנות השמונים ותחילת התשעים). החל מהג’ינסים הקרועים, דרך פירפורי הגסיסה של הרוקסן והערצת להקות הרוק של התקופה, ועד אירועי הימים ההם – הסכמי אוסלו, רצח רבין, אסון ערד, החורפים הקשים והלא אופייניים, וכמובן התאבדותו של קורט קוביין. ועל אף הסיפור הספציפי של איתמר (חובב הספרות והמוסיקה שהפך לאיש פרסום), מאיה (נערת רוק הרפתקנית שהפכה לאם חד הורית מסורה) ויותם (מוסיקאי מוכשר שהתדרדר לדיכאון קליני), אפשר לומר שמדובר בדיוקן של דור ישראלי שלם. כל מי שגדל במרכז הארץ בשנות השמונים והתשעים יזהה את עצמו בסיפור של דהן. והמראה, לפחות מבחינתי, הוא לא מלבב.

תור הזהב של הרוק הישראלי בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים זכה להילה מיתולוגית בעיקר בגלל עיתונאי התרבות שהיו חלק מהתקופה הזאת והמשיכו להתגעגע אליה אחרי שנעלמה כליל באמצע שנות ה-90.  אבל כמי שהיה שם או צפה מהצד על חלק מהתקופה, אני חייב לומר שבמבט מפוכח היא לא הייתה כל כך זוהרת כפי שהיא מצטיירת לא פעם. לכל דור יש את המוסיקה שלו ואת המלחמות שלו, אבל פסטיבל ערד לא היה וודסטוק הישראלי והרוקסן והפינגווין לא היו שונים במיוחד מהבארבי (שגם הוא ודאי יהפוך למיתולוגי עם השנים).  למעשה, סביר להניח שגם וודסטוק לא היה ה”וודסטוק” שאנחנו משווים בנפשנו, אבל זה כבר עניין אחר שקשור במבט נוסטלגי על אירועים היסטורים שהופכים למיתולוגיה.

בתוך כל המבט הביקורתי שלי על התקופה, קיים גם סיפור וקיימת ספרות. דהן כתב סיפור סוחף ומעורר הזדהות שנקרא במהירות ובשטף, כמו בקבוק מים שמסיימים בכמה לגימות גדולות. הבחירה שלו להתמקד במשולש של איתמר, מאיה ויותם כדי לספר על התקופה המדוברת, מתבררת כמוצלחת והיא הופכת את הסיפור למהודק וחזק.  המתח המיני בין איתמר לבין מאיה מחזיק מעמד לאורך כל הסיפור ובשילוב עם דמותו של יותם (ששניהם מעריצים במידה מסוימת) הוא יוצר אצל הקורא רצון מתמיד להמשיך ולברר מה בדיוק קרה בין שלושתם. גם דמויות המשנה של אבנר (היפי מזדקן ודודו של יותם), סימונה (חברתו האנגליה של אבנר) והוריו של איתמר מוסיפות עניין לסיפור, ומינון הופעתן המדויק מצליח לתבל את הסיפור המרכזי ולא לגרוע ממנו.  

עם זאת, יש גם כמה בעיות בספר. על אף התיאורים המהימנים של דהן, שהצליח להעביר באופן מדויק את ההחיים בישראל של אותה תקופה,  הוא חוטא בכמה אי דיוקים בשפת הדיבור של גיבוריו, במיוחד כשהם מנהלים דיאלוגים. כך למשל, בעמוד 145 יותם אומר לאיתמר “אני לא יודע מהיכן להתחיל,” במקום לומר “אני לא יודע מאיפה להתחיל” כפי שהיה מצופה מדמות בת תקופתנו; או בעמוד 173 מצוטט יותם במשפט שמתחיל במילים “לאחר חודש שלא ראיתי אותה” במקום “אחרי חודש שלא ראיתי אותה” כפי שמדברים אנשים בגילו בישראל. מלבד זאת, לאורך כל הספר דהן מתרגם את שמות השירים של להקות (במיוחד של נירוונה) ואת אלבומיהן, כפי שהיה מקובל באייטיז (סליחה – בשנות השמונים) ולא כפי שבני נוער דיברו בשנות ה-90; זה מתחיל כמובן משמו המתורגם של הספר, וממשיך עם לא מעט תרגומים כמו לשיר של פינק פלויד Wish You Were Here (אנחנו שתי נשמות אבודות/ שוחים באקווריום, שנה אחר שנה, רצים על אותה אדמה ישנה, מה גילינו?/ את אותם פחדים ישנים, הלוואי והיית כאן) או השימוש בתרגום “ברחם” לאלבום של נירוונה “In Utero”.

“בוא כמו שאתה” מספר את סיפורם של בני הדור שלי, אנשים שנולדו בישראל של סוף שנות השבעים ותחילת השמונים והתבגרו בשנות ה-90 בין מלחמת המפרץ ל”סימנים של חולשה” ובין רצח רבין ל”אור הירח”. הדור הזה הופיע לא מעט בעיתונים ובטלוויזיה, אבל הוא לרוב נעדר מהספרות. סופסוף אפשר לקרוא בספרות הישראלית על נושאי המגבעת, ברי סחרוף, משינה, איפה הילד, נירוונה, פרל ג’אם ורדיוהד. כל מי שאוהב את מוסיקת הרוק של הניינטיז יתענג על הספר. כל מי שמתגעגע לתקופה שבה הרוק הישראלי היה במיינסטרים ולהקות כמו רדיוהד ונירוונה הגיעו לישראל בזמן אמת ימצא בו נחמה. כל מי שרוצה לקרוא על “הסוף שלפני הסוף האמיתי” כפי שמגדיר זאת דהן לאורך כל הספר, כדאי שירוץ ויקנה אותו.

אלי הגיע הספר דווקא בתקופה שבה אני עורך חשבון נפש עם הנעורים שלי וההערצה שלי למוסיקה ולמוסיקאים. “אני הייתי שם” כפי שאומר קוואמי בשירו המצוין “מאבד את הקצה“. למדתי לנגן על גיטרה, קניתי מאות דיסקים ולמדתי בע”פ את מילות השירים ואת שמות הנגנים בכל אלבום, הלכתי לעשרות הופעות, ובסוף אפילו הפכתי למבקר מוסיקה ב-NRG-מעריב.  הייתי שם ואני ממש לא רוצה לחזור לשם. אין לי סימפטיה מיוחדת לנער שהייתי ולכן אין לי גם יותר מידי סימפטיה לחיים המוחמצים של הדמויות של דהן. זו הצרה עם עלילות שמספרות על מקומות ועל תקופות שהקורא מכיר מקרוב. הן יכולות לגרום להזדהות עמוקה, אבל באותה מידה גם לסלידה. אצלי היא עוררה לא מעט סלידה עצמית, שזהו הישג ספרותי, גם אם הוא לא מכוון. ואצלכם? קשה לנבא, אבל יש סיכוי גבוה שהספר יעורר דווקא הזדהות.

העיקר ש”תבואו כמו שאתם”.

ציטוט נבחר:

ולמטה, ידיים הונפו באוויר ונערים זועמים שרו את המילים ורקדו והשתוללו ולא ידעו או חשבו שהכול הולך להשתנות בלי שהם ירגישו בכך ושהזמן יפתח מבערים שורפים ושום דבר, אבל שום דבר, לא ייראה כל כך פשוט כמו שיר רוק בשלושה אקורדים, טעון בשנאה מתוקה לכל מה שמסריח מנורמליות ושהמסביב יתנפל עליהם, חסר רחמים ותובעני, ויקשקש עליהם דימויים שהקשר בינם לבין רצון הלב מקרי בהחלט, ולא בכדי, הקליפות צריכות להיערם על מנת לשכוח ולהמשיך הלאה, כאילו כלום, מיינסטרים מטומטם, ולב מטומטם, ומהר, כל כך מהר, עוברים הלאה ונודדים למחוזות הנוסטלגיה שגם היא, נראית לפתע הזויה, עכורה משנים ללא כלום ומי זוכר, מי בכלל יודע מה היה פעם ואיך, באיזה ערב חסר ייחוד, המוסיקה היתה סיבה מצוינת להתגעגע לכל דבר אמיתי ולתת לגעגוע הזה אפשרות להתממש.

על הספר ברשת:

דוד הדר, “הארץ”

לעמוד הספר באתר אינדיבוק של רון דהן לחצו כאן

רון דהן ממליץ על ספרים אצלנו בבלוג