1) מהו הספר האהוב עליך?

“סיפור פשוט” ו”אורח נטה ללון” הם ספרים שכל חיי הבוגרים אני בא מהם והולך מהם. עגנון הוא בבחינת שדה הבית הספרותי שלי. אני שב לקרוא אותו בצוק העיתים ובזמן שמחות. הקריאה הזאת מזמן כבר אינה בגדר ספרות גרידא ואני נוטל אותה כשיקוי למרפא ולנחמה, לרגעי שעשוע ולשעות מענגות. ופטור בלי כלום, אי אפשר: אהבתי מאוד את “אהבה בימי כולירה“, את “בגוף אני מבינה” ועוד רבים ומצוינים.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

“הנסיך הקטן” כמובן. קיבלתי אותו כשהייתי בן תשע או עשר, ומאז קראתי אותו שוב ושוב. ובכל קריאה התגלתה שכבה נוספת, משמעות חדשה שהסתתרה עד כה, וכמו המתינה לי בסבלנות, עד שאתבגר מעט ואוכל לעכלה. יחד עם זאת, אני חייב לציין ש”זכיתי” להתחנך בממלכתי דתי. ספרות יפה, כפי שבודאי כבר ידוע, נעדרה מן התפריט. ובכל זאת, לא אהיה הגון אם לא אציין שבשנים ההן נחשפתי לאין סוף טקסטים משובחים מן התנ”ך, עבור דרך המשנה, הראשונים והאחרונים, וכן סידורי התפילה ומחזורי הימים הנוראים – שפע עצום ומרגש שממלא אותי עד היום, וקרוב לודאי שהעניק לי השראה לכתיבתי שלי.

3) מה הספר האחרון שקראת?

“נפשות מתות” של גוגול. מצחיק ומייאש כאחד. בכתיבה נעדרת פאתוס, וכביכול לא לוקחת עת עצמה ברצינות כל כך גדולה, גוגול חושף את תחלואי המשטר והתרבות, את הניוון והבטלנות, את הפקידים הממולאים בעצמם ואת הטיפשות האופפת את המעגלים הבירוקרטיים והנשטפת ומגירה את עצמה עד לאחרון הפקידים הזוטרים, ומוסיפה ומציפה את האזרח הנידח והשכוח.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

“רודף העפיפונים“. הספר הזה שהסתובב בין כל ההוצאות ונדחה על ידן נחת ב”מטר”, וזו, כפי הנראה, ידעה להעריך את פוטנציאל המכירה שלו. ולא בכדי הוא נדחה על ידי רוב ההוצאות. הספר הכביכול אתני, אקזוטי, מסקרן בשל עיסוקו בפשתונים ובשאר השבטים ההם, הוא בעיניי שמאלץ דוחה מהסוג הנחות. הגיבור הסדיסט, הממלא את רצון שולחיו כעבד כנוע והנחשף אגב קטטה אכזרית כבלונדיני נאצי, שהגיח לאפגניסטן כדי לפרוק שם את קיטונות הג’יפה שהוא מלא בהם, משווה לספר הזה אופי של ספרים המשמשים לסדיסטים/מזוכיסטים ושאר מעורערים.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

“תרה” של צרויה שלו – הכנות העצומה של הגיבורה המתפתלת בייסורי הגירושין והמתייסרת לראות את בנה כשהוא הולך בתוהו ובהו האמוציונאלי התחייב, הגיעה לטעמי לשיא שעוד טרם היה בספרות. צרויה חשפה כמו ארכיאולוגית החופרת באמצעות פינצטה זעירה, את הבוז והכישלון שממלא את מי שאיתרע מזלו ונאלץ לפרק את נישואיו לעיני ילדיו המתבהלים. כמי שזכה למהלך הזה באופן אישי לוחץ, אני יכול להודות בהגינות, כי היה משהו מרפה בקריאה הזאת, משהו מהפנט ומשהו משמח. משמח בעצם החישוף והגילוי של מה שלא חשפת בעצמך ובמה שלא גילית בעצמך, ושלו העניקה לך במתנה.

6) מיהו הסופר האהוב עליך?

עגנון, בורחס, דויד גרוסמן, מאיר שלו, רונית מטלון. בשביל לא להאריך יתר על המידה, מופיעה כאן רשימה כמעט מקרית ולא בכדי – כמובן שאני אוהב מאוד את עגנון ואת מאיר שלו, את בורכס ומרקס. אלא שמה שעושה אותי למה שאני, לגמרי לא יכול להיות כרוך באהבה אחת. אני משוכנע שבסופו של דבר, שה”אני הספרותי” שלנו עשוי מהדהודים רבים של הכתובים הרבים ושל הכותבים הרבים.

7) ספר שנתן לך השראה?

“סיפור פשוט“, כמו מרבית ספריו של עגנון, העניקו לי השראה רבה, במיוחד בשני ספריי הראשונים, שעסקו בעניין היהודי, הדתי, האמוני, משיחי וכיוצא בזה.

8) ספר עיון מומלץ?

“רקוויאם יהודי” של עמוס אילון פרש שירטוט מדויק ועדין להפליא, באשר למה שהתרחש במאות ההן. הגם שלא מקובל לתלות את הגורמים לאנטישמיות ביהודים ובתרבותם וכן במאפיינים  הרבים והמורכבים של הקהילות המדוברות, הרי שהקורא חולץ את הספר הזה, כשהוא מדוכדך ומוטרד דווקא בשל שהספר אכן מדליק זרקור על הדפוסים היהודיים בהקשר לאנטישמיות.

***

הרצל כהן, סופר ומוזיקאי, עסק כעשר שנים בעריכת דין ושימש כסנגור בפלילים, עד שמאס מהחיים בעיר הגדולה והמרעישה ללא הפסקה,  פרש מהמקצוע ומהעיר ועבר לחיות בפרדס חנה.  בשנת 2004 ראה אור הרומן הראשון שלו “אבני שיש טהור” בהוצאת עם עובד, וב- 2011 ראה אור הרומן השני, “לא עלינו“, בהוצאת נהר ספרים.

הספר החדש, “פרדס חנה מוארת“,  נכתב על רקע העובדה שהמושבה הזאת היא אבן שואבת למשתוקקים לדבר האחר, הנסתר, הרליגיוזי משהו. רבים מאד הם המטפלים בפרדס חנה. מטפלים ברפואה סינית, ברפואה הודית, מטפלים במטוטלות, בזנבות שועלים, בשיני שום… ומתקשרים לרוב. ותשוקה רוחשת בין הבתים של פרדס חנה. לאמת אחרת. משמעות נסתרת שתבוא ותחליף את קרחנת הרייטינג, הצריכה והפרסום.

כעבור תשע שנות חיים בפרדס חנה ואחרי יציאת ספרו השני חזר כהן להתגורר במרכז הארץ.