בקצרה (מתוך גב הספר):

פתאום הכול היה ברור ואפשרי. כן, הוא יעשה משהו הערב, ובערב שלאחריו, ובכל הערבים. בבת אחת נחתה עליו ההכרה שהחיים לא נגמרו, וגם הוא יכול להשתתף. היה לו טעם מתוק בגרון, והוא רצה לרקוד באמצע הרחוב…”

ככה זה מתחיל: בוקר אחד, דרז’ן, גבר לא צעיר, בעל כרס, נועל את המכולת שלו, ובמקום לחזור הביתה מחליט לנסוע לטרינידד. כבר שנים הוא מבטיח לעצמו לרקוד שם קליפסו על החוף. אלא שמהר מאוד נמהלת תחושת השחרור הראשונית ברצון עז לחזור לאלונה, אשתו, שדמותה הקסומה והדמונית תוססת בתוכו. בזמן שסיפור אהבתם נחשף בפנינו במלוא יופיו וכיעורו, מתברר שהעולם כולו קם נגדו. אפילו לחצות את הגבול הוא לא יכול. אבל דרז´ן נחוש להגיע לטרינידד. הוא נעזר בסבתו המנוחה המדברת שבעים לשונות, מבקש טובות מחבריו בתיאטרון ומסתבך עם חבורת אוכלי נבלות. הדרך לטרינידד רצופה בזיכרונות העבר, ובטובו ובאיומיו של ההווה.

זהו סיפור אהבה – אהבה בין בני אדם, אהבה לחיים – הכתוב בלשון מדוברת שופעת רגש והומור.

תמי זֵר עיתונאית שכתבותיה התפרסמו בעיתונים ומגזינים בארץ ובעולם. טרינידד הוא הרומן הראשון שלה.

 

טרינידד, תמי זר. הוצאת מודן, 282 עמ’, 88 ש”ח.

על המחברת:

תמי זר, עיתונאית עצמאית וסופרת. זר כתבה בעיתונים ומגזינים רבים בארץ ובעולם. בין היתר כיסתה את האינתיפאדה השנייה ואת מלחמת לבנון השנייה עבור ה- Los Angeles Times. כתבה, בשיתוף עם עיתונאית נוספת, את ‘Oost West’ ספר עיון על החברה הישראלית שהתפרסם בהולנד. טרינידד הוא הרומן הראשון שלה.

דעתי:

בשנת 1516, פרסם המלומד והמדינאי האנגלי תומאס מור, ספר בשם “אוטופיה” שמתאר מקום מעבר לים שבו מתקיימת חברת מושלמת שלא יודעת מחסור. המלומדים בתקופה ההיא (הרנסנס האירופאי) התמחו במשחקי מילים וכפלי לשון, וכך לקח מור את המילה היוונית אוטופיה שפירושה “שום מקום” (התחילית οὐ ביוונית משמעה “לא”) וכתב אותה באנגלית בצורה כזאת שתשמע כ – eutopia – “מקום טוב” (התחילית היוונית εὖ שמשמעה “טוב”). התוצאה היא כפל משמעות שמתייחס למקום טוב שנמצא בשום מקום.

במובן הזה, גם האי הקאריבי טרינידד שמופיע בספר החדש של תמי זר הנושא את אותו שם, הוא מקום אוטופי – מעין מקום מושלם שנמצא אי שם מעבר לים (ואולי בשום מקום). או לפחות הוא כזה בעיניה של הדמות הראשית בספר – דרז’ן – שחקן צרפתי ובעל מכולת ישראלי שנרדם כל לילה רק אחרי שהוא מדמיין כיצד יראו חייו כשיגיע סופסוף לטרינידד. טרינידד היא גן עדן, מקום שבו הכל יבוא על מקומו בשלום ועצי הקוקוס והבננה יטילו צל, ירוו צימאון וישביעו רעב.

רק שלהבדיל מספרו של תומס מור, שעיקר תוכנו עוסק באותו מקום אוטופי, האוטופיה של תמי זר נמצאת מחוץ לקווי עלילת הספר. היא בבחינת משאת נפש של גיבורה, וככזאת, היא משמשת כתשליל לחיי היומיום האפורים של אדם מבוגר שנישואיו מתפרקים ומצבו הכלכלי ידע ימים יותר טובים.

אנחנו מלווים את דרז’ן ביום שבו החליט לעזוב הכל ולברוח לטרינידד. אבל הדרך לשדה התעופה נתקלת בקשיים רבים שגורמים לרגעיו האחרונים בארץ להיות ארוכים ומלאי הרהורים. דרך ההרהורים הללו אנחנו מתוודעים לחייו של דרז’ן, שנולד בצרפת, גדל עם צוענים, הפך להיות שחקן תיאטרון שנוסע בעולם (וכך הכיר את אשתו הישראלית במסיבת סמים לונדונית), עבר לישראל ובה פתח חנות מכולת קטנה.

קו העלילה הזה הופך את “טרינידד” למעין “והיום איננו כלה” של אייטמטוב בגירסה הישראלית והפחות מדכאת שלו. במקום מסע בערבות קזחסטן אל עבר בית קברות מקומי, אנחנו מקבלים מסע ברחובות העיר הגדולה (שנשמעת כמו תל אביב אך לא זוכה לשם בספר), שמתחיל בבית, ממשיך בחנויות שונות, בתחנת המשטרה ובתיאטרון, ומסתיים בים, תוך תקווה להגיע לטרינידד. אבל כמו ב”והיום איננו כלה”, גם ב”טרינידד” אנחנו צוללים לשלל סיפורים שקשורים בחייו של דרז’ן, מילדותו בפריז, דרך התאהבותו באלונה הישראלית ועד פרשיות האהבה של בתו שהפכו אותו לסב בגיל צעיר.

העלילה שתוותה זר, על אף זיקתה לישראל, היא קוסמופוליטית בעיקרה. זה מתחיל מהשמות הזרים כמו דרז’ן, טטיאנה, ליושינקה, מריאן, שנטל ועוד, שניתנו לרוב הדמויות בספר וממשיך בשלל המקומות המתוארים בספר (לונדון, פראג, איסטנבול, פריז ודרום צרפת), או במוצאן של דמויות שונות (איראנית, צוענייה, צרפתי, איטלקיה, אמריקאי ועוד).

גם לאוכל יש תפקיד חשוב בספר; במשך העלילה מתוארים אינספור מאכלים ובעיקר המתוקים שביניהם (חלבה, ריבה, תותים, עוגות, דבש ועוד), וניתן לומר שהספר הזה לא מומלץ לסוכרתיים.

במובן מסוים “טרינידד” הוא סיפור אגדה. הדמויות המתוארות בו פועלות במקרים רבים בצורה פחות ריאליסטית מזו שאנחנו מורגלים לה בספרות המודרנית. כשדרז’ן עובר מפריז לישראל הוא כמעט ולא נתקל בקשיי שפה (כך גם קבוצת התיאטרון הפריזאית שמגיעה אחריו), וכשבתו רוצה להתקבל לתיאטרון היא מיד הופכת לכוכבת הראשית.  גם בליל הפגישה של דרז’ן עם אשתו הכל קורה כל כך בקלות ותוך רגע הזר המוחלט שהופיע בדלת הופך לבן זוג. דברים כאלה כמובן קורים גם בחיים, אבל במקרים נדירים.

מן הצד השני, הרומן לא מנותק לחלוטין מהמציאות, והוא לא פוסח על הקשיים בחיי הנישואין או על תכונות אנושיות מרגיזות. הוא גם לא פוסח על הטעמים, הריחות והמראות שהיומיום מציע לנו. ואולי זה בדיוק מה שרצתה זר לתאר – הניגוד שבין החלום האוטופי והאגדתי (טרינידד), לבין המציאות המורכבת שמלאה ברגעים יפים וברגעים קשים, ובעיקר בטעמים, ריחות, תחושות, קולות ומראות שמגיעים אלינו דרך החושים.

בסופו של דבר, “טרינידד” הוא ממתק ספרותי אמיתי (שוב אזהרת סוכר), שכתוב בצורה קולחת, משעשעת ולעיתים גם מרגשת. מתוך ערימת הספרים שאני קורא מדי חודש, מעטים הם הספרים שמספקים חוויה ספרותית כיפית וחושנית (במובן של גירוי רוב החושים). “טרינידד” בהחלט היה כזה. אז אם אתם צריכים ספר שיאפשר לכם להתחמק מסידורי החג ולחלום על טרינידד משלכם, זהו בהחלט ספר בשבילכם. ושתהיה לכולנו שנה מתוקה וטרינידדית.

 

ציטוט נבחר:

תוריד, תוריד את זה, היא אומרת, אצלנו לא לובשים חולצות כאלה, אצלנו, שוב האצלנו הזה. אין שום פספורט בעולם שיעביר אותך את גבולות האצלנו הזה.

על הספר ברשת:

מיה סלע, הארץ

כרמית ספיר-ויץ, NRG מעריב