בקצרה (מתוך גב הספר):
ד”ר הנרי אונגר מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. מאמריו בביקורת הספרות מופיעים בעיתונים “הארץ” ו”ידיעות אחרונות”. קולנוע ופילוסופיה הוא ראשון בסדרה בת שישה ספרים שנועדו לבחון את שפת הקולנוע ברבדיה המרכזיים. הספרים האחרים בסדרה הם: “להבין קולנוע – יסודות השפה הקולנועית”, “הקולנוע הקומי”, “מין וארוטיקה בקולנוע”, “ספרות, תסריט וסרט” ו”הקולנוע הישראלי”.
כיצד מתרגמים רעיונות לשפת קולנוע? מהו קולנוע פטליסטי? כיצד עוזר לנו הקולנוע לפקפק במציאות ולפצח את סודו של הזמן? האם סרט טוב הוא סרט טוב רק משום שכך אומר המבקר?
כאלה ואחרות הן השאלות שספר זה מציג, אגב התמודדות עם סרטים דוגמת ‘תפוז מכאני’, ‘בלו אפ’, ‘תינוקה של רוזמארי’ ו’ראשומון’ – סרטים הנמצאים כולם על קו התפר שבין הקולנוע לפילוסופיה. הכוונה היא להוכיח שאין סרטים טובים בלי חשיבה נכונה, ושחשיבה נכונה אינה נשענת על אינטואיציה, כי אם על חוקים ברורים ואסטרטגיות מנוסחות.
סידרת מה?-דע! בעריכתו של פרופ’ מרסלו דסקל מאוניברסיטת תל אביב, שואפת לפתוח חלונות לדיון מחודש ולעודד חשיבה עצמית ויצירתית, בעזרת מגוון רחב של ספרים בנושאים רבים ומתחומים שונים. כל הספרים נכתבו במיוחד לסידרה זו. תקוות עורכי הסידרה שכל ספר בתחומו יספק לקוראיו מידע מתומצת, מהימן ומעודכן, בשפה פשוטה, בהירה וקפדנית.
קולנוע ופילוסופיה, הנרי אונגר. הוצאת דביר, 226 עמ’, 84 ש”ח.
על המחבר:
ד”ר הנרי אוּנְגֶר נולד בשנת 1951 בקראקוב, פולין. הוא הוגה ומרצה בכיר המלמד באוניברסיטת תל אביב מאז שנת 1973, תחילה במחלקה לפילוסופיה ובבית הספר לחינוך, ומשנת 1995 בפקולטה לאמנויות.
תחומי ההתמחות שלו הם:”הטרקטטוס” של ויטגנשטיין, פילוסופיה אנליטית של המאה העשרים, אסתטיקה, ספרות העולם וסמיוטיקה של תרבויות.
בשנים 1996-2005 ניהל את התוכנית הרב-תחומית בפקולטה לאמנויות, ושנתיים נוספות את התוכנית הבין-תחומית לתארים מתקדמים באוניברסיטת תל אביב.
בשנת 1995 הקים את בית הספר לקולנוע במכללת בית ברל, ועמד בראשו עד שנת 2007.
בשנים 2000-2006 שימש כחבר “המועצה הישראלית לקולנוע”.
בשנת 2000 ובשנת 2006 זכה בתואר “מרצה מצטיין” מטעם הרקטור של אוניברסיטת תל אביב.
בשנים האחרונות מתמחה אונגר בבניית קורסים רב-שנתיים, כגון קורס על תרבות המערב מהומרוס ועד זמננו, שהתחיל פעולתו ב”בית אריאלה” (תל אביב) בשנת 2004 ונמצא כעת בשנתו השמינית, וקורס מקיף על הפילוסופיה המערבית מאפלטון עד דרידה, המיועד להימשך חמש עשרה שנה.
ד”ר הנרי אונגר מרבה להרצות במסגרות שונות ובתחומי עניין מגוונים – מפילוסופיה, דרך ספרות, אתיקה, אסתטיקה, אמנויות, ועד קולנוע עכשווי. בשנת הלימודים תש”ס העביר ב”סדרת הדיקאן” של הפקולטה לאמנויות קורס בשם “על כנפי איקארוס” – שזכה להדים רבים – ובו ניסה לפתח קריטריונים לשיפוט אסתטי בעידן הפוסט-מודרני.
דעתי:
כשלמדתי בבית הספר, אחד המקצועות השנואים עלי היה ספרות. הסיבה העיקרית לשנאה הזו הייתה הניתוח עד לזרא של ספרים, סיפורים ושירים (כולל הכתבות שיאפשרו לשנן את כל אותם ניתוחי-יתר לקראת הבחינה). רק בתקופת הצבא התחלתי לקרוא ספרים באמת, במנותק מהצורך לנתח כל סצינה בהם ולהבין את כל אותם כלים ספרותיים שבהם השתמש המחבר. או אז גיליתי כמה נפלאים יכולים להיות ספרים והתאהבתי בתחום עד כדי כך, שכמעט עשר שנים מאוחר יותר אני מקדיש זמן ניכר מחיי אך ורק להם (בין השאר בבלוג הזה).
הספר “קולנוע ופילוסופיה” של ד”ר הנרי אונגר, מעביר במידה רבה את הניתוח הספרותי האקדמי אל תחום הקולנוע. אמנם הוא עושה זאת ברמה גבוהה בהרבה ממה שמקובל בבית הספר התיכון בו למדתי, אבל התוצאה במקרים רבים דומה – הכנסת אינסוף מושגים ומלל לתוך תחום חוייתי ורגשי.
הטענה המרכזית של אונגר בספר היא שבמאים לא פועלים במקרה, וכל דבר שמופיע בסרט הוא פרי תכנון מדוקדק שמבוסס על רעיון פילוסופי מרכזי זה או אחר. הוא משווה את הבמאים לאדריכלים או מהנדסים (למעשה הוא מכנה אותם “מהנדסי חוויות”) ומציע תרשימים שונים של הדרך בה הם תכננו את סרטם (גם אם בפועל הם לא הכינו בעצמם תרשים כזה, הרי שבראשם הוא היה מובנה).
על אף שמו של הספר, הוא לא עוסק בפילוסופיה במובנה הדיסציפלינרי. כלומר, אין בספר דיון עמוק בהגותם של אפלטון, דקארט, קאנט, היידיגר וכו’. אמנם חלק מההוגים הגדולים מוזכרים, ורעיונות מסוימים שלהם מוסברים בקצרה, אבל ברוב המקרים בספר הפילוסופיה מופיעה במובנה הרחב והמעורפל יותר. כשאונגר, למשל, מתאר את הסרט “ראשומון” של קורסאווה, הוא טוען שהסרט דן בשאלות אפסטימולוגיות (מהי ידיעה? מהי האמת?) כיוון שבסרט מתואר מקרה אחד שמסופר משלוש נקודות מבט שונות ואין דרך להכריע ביניהן. כשהוא דן בסרטים כמו “צ’יינהטאון”, “הדייר” או “האזרח קיין”, הוא מדבר על תפיסה פילוסופית של פאטאליזם (כל דבר בעולם נקבע וידוע מראש), כיוון שבסרטים הללו אנו מתוודעים כבר בתחילת הסרט לסוף הבלתי נמנע שיגיע (באופן דומה למה שקורה לאדיפוס בטרגדיה היוונית המפורסמת).
הספר פורסם בשנת 1991 וכתוצאה מכך רוב הסרטים הנידונים בו הם מעט עתיקים (לא תמצאו סרטים של טרנטינו או של האחים כהן), אבל לפני כשמונה שנים נתן אונגר סדרת הרצאות לקהל הרחב שניתן לצפות בה ברשת, ובה הוא דן במרבית הנושאים המופיעים בספר ובחלק מהמקרים הופיעו דוגמאות עדכניות יותר (את סדרת ההרצאות שנקראת “סנס ונונסנס באמנויות” ניתן לראות כאן).
קשה לדעת מי קהל היעד הפוטנציאלי של הספר הזה. מי שבור לחלוטין בפילוסופיה ובקולנוע, יתקשה מאוד עם שלל המושגים הפומפוזיים המופיעים בספר (‘פאטיליזם נרטיבי’, ‘פואטיקה משווה’, ‘ספקנות אפיסטימולוגית’ ועוד) ועם מספרם הרב של הסרטים המנותחים בו. מי שאינו אוהב ספויילרים, יצטרך לבדוק שאכן ראה את הסרטים המוזכרים בספר, אחרת תצפה לו חוויית הרס מתמדת. בוגרי חוגים לקולנוע ודאי מכירים רבים מהניתוחים המופיעים בספר (ולא מן הנמנע שרבים מהם למדו בשלב זה או אחר אצל הנרי אונגר). במאי קולנוע יכולים למצוא עניין בספר, אבל יכולים גם להתרגז מעודף המונחים ומאובר-אקדמיזציה של פועלם היצירתי. ולגבי הבקיאים בפילוסופיה – ובכן, הם ודאי יוכלו להפיק הנאה מהספר, כל עוד לא יצפו לדיונים פילוסופיים גרידא – כי אחרי ככלות הכל הספר עוסק בפן הפילוסופי של הקולנוע ולא בפן הקולנועי של הפילוסופיה.
למרות הביקורות המסויימת כלפי הספר שנכתבה לעיל (ואפשר להוסיף לה גם את הטון המתנשא לעיתים בכתיבתו של אונגר), בספר יש לא מעט טיעונים מאלפים ותובנות מרתקות. אונגר גורם לצופה הממוצע לחשוב בצורה אחרת על קולנוע, להיות מודע למניפולציות השונות שמופעלות עליו ולהבין לעומק את המשמעויות הפילוסופיות שעומדות מאחורי האופן שבו מובא הסרט לצופה (זויות הצילום, כמות התאורה, סגנון העריכה, אפיון הדמויות וכו’). גם אם לפעמים הניתוחים הקולנועיים נטפלים לכל פרט וגם אם השימוש במונחים אקדמיים מנופחים ובניימדרופינג של יוצרים שונים, הקורא שיסכים לצאת למסע שמציע אונגר ייצא נשכר ללא ספק ובמקרים מסוימים, חווית הצפייה שלו בקולנוע (ואולי בצריכת אמנות בכלל) תשתנה לבלי הכר.
לספר “קולנוע ופילוסופיה” כדאי להגיע, אפוא, עם ציפיות מתאימות. הקביעות של אונגר נתונות לויכוח (ההתייחסות שלו לביקורת הקולנוע כ”מדע” שמאפשר להבחין בין סרטים טובים יותר לטובים פחות ודאי תרגיז כמה אנשים), אבל ההתייחסות שלו לקולנוע, ולמימד הפילוסופי שבו, בהחלט מאירים את התחום באור שונה. מי שמוכן להתעלם מהמונחים המנופחים, מהספויילרים האפשריים ומהטון המתנשא לעיתים, יוכל בהחלט להשכיל מהקריאה בספר ואולי אפילו ליהנות. אני בכל אופן, על אף הטראומה משיעורי הספרות והסלידה מניתוחים אקדמיים של יצירות אמנות, החכמתי מהקריאה ובין סלידה (מניתוח-יתר) לסלידה (מהטון המתנשא והקביעות הנחרצות) הצלחתי גם ליהנות.
ציטוט נבחר:
מאחורי הספר הזה עומד רעיון שמאחורי סרטים עומד רעיון.
על הספר ברשת:
ואילו אני חושבת שמאחורי יצירות נפלאות עומד תמיד משהו שגם היוצר עצמו לא יודע (כי אם הוא כבר יודע, בשביל מה לעשות את הסרט?)
וגם אברהם הפנר אמר משהו על זה, שב’פרשת וינשל’ קרה לו משהו שקורה הרבה לתלמידיו, שהוא כתב סצנה שלא ידע מאיפה היא באה ומה סיבתה. ועוד לפני שידעתי זאת חשבתי שזו הסצנה העמוקה והנפלאה ביותר בסרט.
היי לי עברון ועקנין,
אני כותבת, מפסלת ועסקתי קצת בקולנוע בעברי. אני סבורה כי כל יצירת אמנות היא מסר כלשהו. אמירה. ככזאת היא אינה אינטואיטיבית, או “באה מהבטן” בלבד, אלא עברה בדרך שכלתנית ולכל חלק בה יש נימוק ומניע.
אני מסכימה שישנם חלקים שעשויים להיות אינטואיטיביים יותר,אולם ככל שיהיו ממוקדים יותר במסר הכללי כך היצירה תהיה טובה יותר וקוהרנטית יותר-כאשר כל חלקיה פועלים בכיוון אחד משוייף.
הנקודה שהעלית בכל אופן מעניינת.