השאלון עם פאר פרידמן

1)  מהו הספר האהוב עלייך?

התשובה היא חד משמעית: “שורף הגופות” מאת הצ’כי לדיסלב פוקס. זה רומאן פסיכולוגי גרוטסקי על מר קופפרקינגל, עובד בקרמטוריום של פראג, שהופך בשנת 1938, בהשפעת תורות מזרחיות והאידיאולוגיה הנאצית, מבעל ואב אוהב לרוצח. אני מודע לשתי הקלישאות הבאות, אבל עומד מאחוריהן: זו יצירת מופת ופנינה ספרותית מושלמת, שכמעט ואינה מוכרת מחוץ לצ’כיה, אבל כאן אין מי שאינו מכיר אותה. זה ספר לא ייאמן הן מבחינת העלילה והן מבחינת העבודה הספרותית של פוקס: אני לא מכיר אף טקסט שטווה לקוראים שלו כזו רשת מחוכמת של רמזים מטרימים ורמיזות תרבותיות, ואני לא מכיר עוד דמות מופלאה, מפתה ומפלצתית כמו זו של קופפרקינגל. נפלה בזכותי זכות גדולה למצוא לרומאן העצום הזה בית מכובד בעברית, ובימים אלה אני עמל על תרגומו עבור הוצאת זמורה ביתן. הדבר הכי טוב בעבודת התרגום הזו, הוא שיש לי סיבה לקרוא את הספר בפעם הרביעית או החמישית. אני עדיין מוצא בו – למרבה הזעזוע והפליאה – קשרים פנימיים שלא ראיתי קודם. זה הספר החמישי שאני מתרגם, וגם אם זה יהיה הדבר היחיד שיזכרו לזכותי הרי שתרמתי משהו לקוראים בישראל. הסרט שנעשה על פי הספר נחשב כבר עשרות שנים לסרט הצ’כי הטוב ביותר.

[כאן אפשר לקרוא רשימה של ספרים צ’כים שפאר ממליץ לתרגם לעברית, ביניהם גם שורף הגופות]

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

בתור שוכח-ספרים ידוע, זו אולי השאלה הכי קשה. אבל יש ספר אחד שאני לא שוכח: “חתול, ספן, ליצן” של תמר אדר – ספר הילדים הכי יפה והכי עצוב שאני זוכר, ככל שאני זוכר. השארתי אותו אחריי בארץ כשעברתי לפראג, אבל עכשיו – עם השאלון הזה – ביקשתי שישלחו לי אותו. אני זוכר את החתול הג’ינג’י שבמרכזו כדמות אומללה ונוגעת ללב באופן יוצא דופן.

מבין הצ’כים מנצח ללא ספק מבחר הסיפורים לילדים של מילוש מצורק. אלה סיפורים נהדרים ומופרעים לגמרי, שמדברים אל הילדים כמו אל מבוגרים קטנים – והרי זו הדרך הטובה ביותר. יש שם סיפורים נפלאים על ספגטים שהחליטו לצאת לטייל בעולם; על ילד שהפך לעוגה וקצת אכלו אותו ביום הולדתו; על ילדה שלמדה כל כך הרבה שאימא שלה נאלצה לקנות לה ראש חלופי כי בישן כבר לא היה מקום; ועל ילד שמגדל עץ של סבאים. זה ספר מקסים.

3) מה הספר האחרון שקראת?

אני שקוע בתרגום “שורף הגופות”, ולכן קראתי עכשיו ספר עיון מעניין מאוד על יצירתו של פוקס, ובמקביל אני קורא את האוטוביוגרפיה המוזרה-למדיי של פוקס עצמו. בגלל העיסוק התמידי שלי בקארל צ’אפק, קראתי שוב גם את ספר הסיפורים הראשון שלו, שלא תורגם לעברית.

הספר האחרון שקראתי בעברית הגיע במשלוח בהול מישראל: זה הספר השני בסדרת הבלש של דרור משעני. את הספר הראשון קראתי בלילה נטול שינה לפני כשנתיים, בישיבה על רצפת המטבח. את השני דרשתי שישיגו לי ברגע שיצא, ולא התאכזבתי. אני חושב שדרור מצליח לכתוב בלש מקורי באמת, שעושה יותר מסתם לפתור תעלומה.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה?’

בנוקאאוט ובלי תחרות: “מיכאל שלי” של עמוס עוז – הספר הנודניקי ביותר שקראתי מימיי. בכל שנותיי כקורא, זה הספר היחיד שכשהגעתי אל סופו שיגרתי אותו אל הקיר בקצה השני של החדר (המנוול לא התקמט אפילו טיפה). שנאתי כל רגע בחברת הספר הזה, ורוב הזמן פשוט רציתי לתת שתי סתירות לאישה האיומה שבמרכזו.

אז זה, ורוב מה שכתב ההוא, נו. קפקא. אני לא יודע אם זה באשמתו או באשמת אוהביו שמוכיחים שלפעמים מוטב שישנאו אותך; אבל כך או כך, אנחנו לא מסתדרים.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

אני מצטער לומר ש”לגרגר זפת“, הספר הענק של יאכים טופול, אולי גדול הסופרים הצ’כים בדורנו – רומאן שהיתה לי הזכות לתרגמו עבור הוצאת “אחוזת בית”. הוא קיבל בארץ כמה ביקורות טובות מאוד ואחת סבירה, אבל הגיע לו יותר. במיוחד הגיע לו לזכות ביותר קוראים. יאכים אמר לי פעם שזה תמיד ככה: בצ’כיה הוא מוכר המון, אבל בעולם זה תמיד ביקורות נהדרות ומכירות מדשדשות. אני מקווה שעם הספר הבא שלו הוא יעורר בישראל יותר עניין: זה ספר שעובר מטרזין של היום (היא טרזינשטט) למינסק, ועורך השוואה מרתקת בין הנאציזם, הקומוניזם ומה-שזה-לא-יהיה שיש להם עכשיו בבלארוס, במסע באמת מדהים בעקבות מקורות הרוע.

רחמיי נכמרים לפחות באותה מידה על “חזירי הים” של לודביק ואצוליק. זה ספר מהמם, במובן הישן של המלה. הוא יצא בעברית בשנות השבעים והיום קיים רק בחנויות המשומשים ובלבבות. לנו יש בבית שני עותקים בצ’כית ושלושה בעברית, שלא ניתקע בלי, על כל צרה שלא תבוא. ככלל, אני לא רועד בקרבת סופרים; אבל כשפגשתי את ואצוליק וביקשתי ממנו חתימה על אחד העותקים שלי, רעדתי כמו ילד.

ואפשר עוד אחד? ספר שירה נהדר ממש. “ים לא מוכר” של יעל טומשוב. פעם היינו החברים הכי טובים, אחר כך לא היינו חברים בכלל והיא הוציאה את הספר שלה (בהוצאת קשב לשירה), אחר כך השלמנו בזכות אהבתינו המשותפת לונציה, ואז היא שלחה לי את ספרהּ, שהתגלה כיצור פצפון בגודלו אבל עמוק כים. יש המון משוררים שעושים בישראל רעש גדול ושירתם אפסית. יעל, דומני, כמעט ולא נשמעה; אבל השירה שלה מרעישה.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

כשאני לא צריך ממש לשבת ולכתוב עליו, צ’אפק הוא עדיין, אחרי כל השנים האלה, סופר שאני מאוד מאוד אוהב. הוא מקורי, הוא רענן, הוא משכיל אמיתי ברוח הרנסנס ממש. בישראל לא ממש יודעים את זה: בדרך כלל מדברים על סתם כעל סופר חכם, מצחיק והומניסט גדול (כי אם הומניסט, חייב להיות גדול). אני מקווה להראות בקרוב כמה הוא באמת משכיל ועמוק (גם אם תמיד מצחיק נורא): בהוצאת כרמל יראה אור, אני מקווה שבקרוב, תרגומי לספר “ביקורת המלים” – אולי הספר הכי פחות מתורגם של צ’אפק, כי כולו עוסק בשפה ובשימוש-לרעה שכולנו עושים בה. זה ספר מרתק ורלוונטי להפליא, שמציג פן של צ’אפק שהוא לחלוטין לא מוכר בישראל. חוץ מצ’אפק אני נורא אוהב כמובן את טופול; את קונדרה המוקדם, הצ’כי; את ירוסלב האשק של הסיפורים הקצרים האנרכיסטיים (רובם כמובן לא תורגמו לעברית); את לודביק ואצוליק. מבין הצ’כים שלא תורגמו, אני מחבב נורא את קארל פולאצ’ק; את לדיסלב קלימה הניטשאני, איש מוזר ביותר שחי כמו שכתב; את מיכל אייוואז; את איוון קראוס; ומאוד מעריך את יאן בלבאן המנוח. לפחות פעמיים ניסיתי לעניין הוצאות ישראליות בסופר העצום הזה, אבל זה לא הלך עדיין. תרגמתי, קצת בחופזה, סיפור אחד שלו, “אצל הקומוניסטים“.

כדי לא להיתקע בצ’כים, אני נורא אוהב את מיכאיל בולגקוב. קראתי כל מה שיצא בעברית, ואף על פי שאין שום דבר שבכלל מתקרב ל”האמן ומרגריטה” (פטר קריקסונוב תרגם), ברור שאין טעם לדרוש עוד מסופר שכתב יצירה עצומה כזו. גם “מוסקבה פטושקי” של ונדיקט ירופייב (תרגמה נילי מירסקי) שימח אותי מאוד; ו”ציד הסנארק” של לואיס קרול הוא ספר שמלווה אותי כבר שנים. אבל הכי אהוב, לפחות כרגע, הוא כנראה לדיסלב פוקס. אלה טקסטים שכמוהם פשוט לא קראתי בשום מקום אחר.

7)  ספר שנתן לך השראה?

לא יודע מה זה אומר ונראה לי שאני לא מאמין בזה. איזו השראה, לחיים טובים יותר? לכתיבה, חלילה? השראה למה? מה עושים עם זה בכלל? ספרים זה בשביל לקרוא וליהנות, רוב שאר הדברים שעושים איתם הם על אחריות הקורא, ובאשמתו.

8)  ספר עיון מומלץ?

ממש לא מזמן יצא בצ’כיה ספר מעולה באמת, אוסף מאמריו של פטריק אוז’דניק על השפה והלשון. מזמן לא קראתי כאלה דברים מרתקים. יש לו שם מאמר מזהיר על שפות מוזיקליות – שפות מלאכותיות שמבוססות על צלילים מוזיקליים, למשל משהו מופרע בשם Solresol. יש שם עוד מאמר מוצלח על הבריאה במלה. יופי של ספר. אוז’דניק תורגם פעם אחת לעברית – הספר “אירופיאנה“, תרגום יפה וחכם של רות בונדי בהוצאת חרגול, שגם הוא מין ספר עיון כזה, תולדות אירופה במאה העשרים בפחות ממאה עמודים.

חוץ מזה – ואני לא יודע אם זה נחשב ממש “ספר עיון” – אני תמיד נורא מצטער שאין לי את “איפה היינו ומה עשינו” של דנקנר וטרטקובר.

 ***

פאר פרידמן גר בפראג, מתרגם ספרות יפה מצ’כית לעברית, מומחה לספרות צ’כית ולקארל צ’אפק, ומורה לעברית. למד ספרות באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת קארל בפראג. בעברית ראה אור בהוצאת אחוזת בית תרגומו לרומאן “לגרגר זפת” מאת יאכים טופול. בשנים הקרובות יראו אור בתרגומו רומאן נוסף של טופול, וכן ספרים של קארל צ’אפק, לדיסלב פוקס ואחרים. הוא בעליו של הבלוג “מקרה מקרופולוס“, שעוסק בספרות ובתרבות צ’כית.

לכניסה לבלוג של פאר “מקרה מקרופולוס” לחצו כאן.