הספר “פוטין: האיש ללא פנים” הוא לכאורה ביוגרפיה של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, אבל הוא גם במידה רבה ביוגרפיה של רוסיה המודרנית. עם התפרקותה של ברית המועצות בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת והפיכתה בחזרה לרוסיה, עלה לשלטון בוריס ילצין שניהל את הישות החדשה-ישנה בצורה בעייתית. לקראת סוף האלף השני (כלומר, אחרי עשור בראש המדינה), ילצין כבר היה איש חולה ושיכור תמידי, והיה צורך למצוא לו יורש. המושכים בחוטים – כמה מעשירי רוסיה – חיפשו אדם נוח לתמרון שיוכל לשמש כנשיא-בובה של המדינה המתחדשת, כדי לשמר את האינטרסיים השונים שלהם. הם מצאו את ולדימיר פוטין – סוכן ק.ג.ב לשעבר בעל הכשרה במשפטים, שהחל להתברג בפוליטיקה המקומית של סנט פטרסבורג, ובעיקר – אדם ללא תכונות מיוחדות או כישורים בולטים במיוחד (“כל אחד היה יכול למצוא באיש האפור והסתמי הזה את התכונות שרצה למצוא בו” כותבת עליו גסן) ועל כן המועמד המושלם לתפקיד.

אבל פוטין לא היה הנשיא הבובתי לו קיוו אותם מושכים בחוטים. תוך כמה חודשים התברר שההיסטוריה חוזרת על עצמה, ופקיד רוסי שוב הופך לדיקטטור אכזר. נכון, פוטין הוא לא סטלין ורוסיה היא לא ברית המועצות הקומוניסטית, אבל קווי הדמיון הרבים בין שני המנהיגים ובין שתי הישויות המדיניות מתבררים לאורך הספר וגורמים לייאוש של ממש.

מאשה גסן לא ניסתה לכתוב ביוגרפיה אובייקטיבית שמתארת באופן קר את האירועים המרכזיים בחייו של מושא הספר שלה. היא אמנם מקדישה כמה עמודים להיסטוריה האישית של פוטין ולדרכו המקצועית, אך רוב הספר עוסק באירועים שונים שקרו ברוסיה בעשרים השנים האחרונות, רובם אירועים טראגיים, ובהפניית אצבע מאשימה לאיש שקשור בכל אותם האירועים – ולדימיר פוטין. גסן לא מסתירה לרגע את התנגדותה לפוטין ואולי אפילו את התיעוב שלה לאיש. למעשה, היא חותמת את הספר בפרק שמתאר את השתתפותה בנסיון ליצור מהפכה בשלטון (שנכון לרגע זה אנחנו יודעים שלא הצליח) באמצעות “הפגנות השלג” או “מהפכת הסרטים הלבנים”.

כאמור, האירועים שהתרחשו ברוסיה בשנות שלטונות של פוטין ודרכי הפעולה שלו המתוארים בספר, מעוררים פלצות. הלאמת אמצעי התקשורת, איומים על כל מי שמביע ביקורת, חבלה בכל נסיון להציג אלטרנטיבה לשלטון (כמו זה של השחמטאי גארי קספרוב למשל), יצירת אסונות בצורה מכוונת על מנת לייצר מהם הון פוליטי (על חשבון מאות הרוגים), הרעלה ורציחה של מי שהפנו את גבם לפוטין – אלה הם רק חלק מההאשמות.

גסן מתארת את המקרים השונים בפרוטרוט (הקורא אמור להכיר לא מעט מהאירועים האלה – כמו טביעת הצוללת הגרעינית הרוסית, בני הערובה בבית הספר בבסלאן ובתיאטרון מוסקבה, ההרעלה המסתורית של ליטוויננקו בלונדון וכו’) וחושפת את דרכי הפעולה של המשטר ביחס אליהם, לעתים תוך התבססות על מקורות מהימנים וברורים, ולעתים באמצעות הצבת מספר עובדות שמעלות סימני שאלה.

לפי התיאורים האלה פוטין מנהל ברוסיה משטר מאפיוזי, כאשר הוא משמש כסנדק הראשי. אין לו שום בעיה לכופף את החוק או להשתמש בבתי המשפט לטובת נקמה בכל מי שהמרה את פיו בדרך זו או אחרת. גם לאנשים עשירים אין חסינות, ורבים מהם נכנסו לכלא ואיבדו את כל נכסיהם כיוון שהתערבו בעניינים לא להם על פי השקפת עולמו של פוטין. מעבר להתעשרות האישית של פוטין ולרדיפת הבצע שלו, גסן מתארת אותו כאיש קטן ונקמני שכמעט אף פעם לא מצליח למשול ברוחו (והוא עצמו התפאר בתכונות האלה כשהכתיב את הביוגרפיה שלו עם עלייתו לשלטון). היא גם טוענת שהוא סובל מפליאונקסיה – רצון שאינו יודע שובע לנכס את רכוש הזולת, תכונה שהגיעה לשיא מביך כאשר הכניס לכיסו טבעת אליפות של קבוצת פוטובול מארה”ב בפגישה עם בעלי הקבוצה.

ובכל זאת, על אף הנטייה להאמין לתיאוריה המבעיתים של גסן, יש לציין שפעמים רבות בספר יש בלבול בין עובדות מוכחות לחשדות אפשריים או אולי אפילו לרכילות זולה. לא מדובר בביוגרפיה שמבוססת על עבודה היסטוריוגרפית אקדמית, אלא על שילוב בין תחקירים עיתונאיים להלך רוח ציבורי של אליטה מערבית ברוסיה. הגישה הספרותית הזו אמנם יוצרת ספר מעניין וקולח הרבה יותר מהמקובל בז’אנר הביוגרפיות, אבל בו-בזמן היא מחלישה חלק מהטיעונים הקשים בספר ובוודאי לא מאפשרת לו להיות קביל מבחינה היסטורית.

“פוטין: האיש ללא פנים” , אם כן, הוא מסמך מרתק על הפוליטיקה הרוסית ועל החיים תחת שלטונו של ולדימיר פוטין. הוא חושף את תמימותו של המערב לגבי משטרים שצבועים בצבעים דמוקרטיים (מדינאים בחליפות ולא במדים, בחירות בכל כמה שנים, פרלמנט מייצג וכו’) ומספר מבפנים כיצד נראים החיים ברוסיה של פוטין. למרות היעדר עמדה אובייקטיבית של המחברת ולמרות טשטוש הגבולות בין עובדות לדעות, לא מדובר בספר קונספירטיבי שמצביע על פוטין כמחולל כל אירוע שקרה ברוסיה בתקופת שלטונו. פעמים רבות מאשימה גסן את פוטין בניצול מצבים מסוימים בצורה לא נאותה גם אם לא הוא שחולל אותם (כמו בתגובה שלו לאירועי החטיפה בבית הספר או לטביעת הצוללת הגרעינית).

אבל יותר מהתחקיר העיתונאי האמיץ והעובדות המרעישותש היא מביאה, גסן מצטיינת בכתיבה קולחת ובשזירת האירועים השונים בצורה שתאפשר לקורא להזדהות ולחוש כעס, רוגז, שעשוע, יאוש ועוד שלל רגשות אחרים. השילוב בין התנהלותו השערורייתית של פוטין לכתיבתה של גסן, הופך את הספר למרתק ולאחד הספרים הכי טובים שאפשר לקרוא על רוסיה המודרנית בפרט ועל פסאודו-דמוקרטיות בכלל. כדאי מאוד.

____________

פוטין: האיש ללא פנים, מאשה גסן. תירגמה מאנגלית: מיכל קירזנר־אפלבוים, הוצאת ספרי עליית הגג, 333 עמ’, 98 שקלים

 

ציטוט נבחר:

מתוך שורה ארוכה של מקרי רצח של עיתונאים ופוליטיקאים נראה שפרשת הרצח שליטוויננקו היא הברורה והמפוענחת מכולם. ייתכן שאנה פוליטקובסקאיה אכן נפלה קורבן למאבקי כוח בצ’צ’ניה. ייתכן שיורי שקוצ’יחין נרצח בידי איש עסקים או פולטיקאי בנקמה על תחקיר שלילי. ייתכן שסרגיי יושנקוב, כפי שטענה המשטרה לאחר זמן, נרצח בידי יריב פוליטי. ייתכן  שאנטולי סובצ’ק מת מהתקף לב. כשמתייחסים לכל אחת מההשערות בנפרד הן נראות בלתי סבירות, אבל כשמתייחסים לכולן יחד הן נראות מופרכות ממש. על דבר אחד אין ויכוח: רוסיה של פוטין היא מדינה שבה יריבים פוליטים ומבקרים קולניים מוצאים את מותם מפעם לפעם, ולפחות בחלק מהמקרים ההוראה מגיעה ישירות מלשכת הנשיא.

על הספר ברשת:

דימיטרי שומסקי, הארץ

אפי טריגר, הבלוג Pop Tarts

עופר אילני, אתר “הספריה”