ביקורת ספרים: הזכות לכתוב / ג’וליה קמרון

מאת | 2013-08-04T13:39:07+00:00 4 באוגוסט 2013|קטגוריות: עיון|Tags: , |4 תגובות

אני אוהב לכתוב. גיליתי את זה בשלב מאוחר יחסית בחיי ורק אחרי הצבא התחלתי לנסות את מזלי בכתיבה. מאז כתבתי לא מעט סיפורים קצרים והשתתפתי בשתי סדנאות כתיבה, אבל עוד לא הצלחתי להפוך את הכתיבה הספרותית לעיסוק מרכזי בחיי, ובעיקר – לא הצלחתי להתמסר לשאיפה האמיתית שלי והיא לכתוב רומן. לכן, אני ממשיך לקנות ספרים שעוסקים בכתיבה מתוך תקווה שהם יניעו אותי לכתוב יותר ויעודדו אותי במשברי הכתיבה.

הספר האחרון שקראתי הוא “הזכות לכתוב” מאת ג’וליה קמרון (“דרך האמן”), והוא סיפק את המאוואים שלי בצורה חלקית ביותר. ראשית, קמרון מתייחסת לכתיבה במידה מסוימת ככלי תרפוייתי ומעודדת את כל בני האדם לכתוב, לא משנה על מה ובלי קשר לכשרון או ליכולת ניסוח. אני מסכים עם הגישה שלה באופן עקרוני וגם אני חושב שכתיבת מחשבות או סיפורים על הדף יכולה לגרום לתחושה טובה ולתובנות פסיכולוגיות, אבל מדובר, מבחינתי, בסוג שונה של כתיבה, כמו ההבדל בין יצירת סרט שיוקרן בחתונה לבין יצירת סרט קולנוע. בשני המקרים מדובר בפעולות דומות, אבל המטרות שלהן שונות לגמרי וזה משפיע על היצירה עצמה.

שנית, בקטעים נרחבים לאורך הספר, קמרון נוקטת בגישה רוחנית/ניו אייג’ית בטון קיטשי בלתי נסבל. היא מעודדת את הכותבים להתפלל כדי שיצליחו לכתוב, היא מציעה להם לשאול שאלות בכתב ולראות איך הם מקבלים עליהן תשובה, היא מציעה ליצור חדר כתיבה עם קטורות ומוסיקה מרגיעה ועוד. בכל פעם שהיא רוצה להוכיח את הנקודה שלה היא מצטטת שיחה עם אחד התלמידים או המכרים שלה שמדגימה בדיוק את מה שרצתה להגיד, והאלמנט הזה יוצר תחושה של התייחסות לקוראי הספר כמו אל ילדים קטנים; “תפסתי טרמפ העירה עם בחורה שלא הכרתי היטב,” היא מצטטת תסריטאי שהכירה, מיד אחרי שהיא מסבירה את היתרונות שבתפילה לצרכי כתיבה “בדיוק החלטתי שאני רוצה לצלם סרט באורך חמש דקות וזקוק לצלם קולנוע טוב. היא היתה צלמת קולנוע ובדיוק החליטה שהיא רוצה לעשות סרט באורך חמש דקות שבשבילו היא זקוקה לתסריטאי. כמעט סטינו מהכביש כשהבנו שכל אחד מאיתנו קיבל את מה שהוא התפלל לו“. איזה עולם נפלא.

שלישית, קמרון כמעט ולא מתייחסת לתוכן שמייצרת הכתיבה, אלא עוסקת בעיקר בטכניקות לעידוד הכתיבה ולעקיפת מחסומים שונים. עקיפת מחסומי הכתיבה היא כמובן נושא חשוב ומרכזי, אבל ההתמקדות בכתיבה כפעולה ולא בתוכן ובסגנונות הספרותיים השונים, הופכת את “הזכות לכתוב” למדריך כתיבה לוקה בחסר.

אבל יש גם דברים טובים ומועילים בספר ואני מניח שהם השתמעו מבין השורות הביקורתיות שנכתבו לעיל. קמרון מעודדת כתיבה, היא רואה בה דבר טוב וכיפי ולא משהו שאמור לייסר, והגישה הזו יכולה להקל על לא מעט כותבים צעירים. היא יוצאת נגד הדימוי הסגפני והבודד של הסופר וקוראת לכותבים ליצור מתוך החיים עצמם ולא לחכות לשנת חופש אוטופית בה הם יהיו ספונים בבקתת עץ על הר נידח ויכתבו כאוות נפשם. גם התרגילים השונים (כל פרק מסתיים בתרגיל) והטכניקות המגוונות יכולים בהחלט להועיל וללמד (וודאי יכולים לעזור גם למנחי סדנאות כתיבה).

“הזכות לכתוב”, אם כן, הוא ספר בעייתי, מלא בקיטש וברוחניות מתקתקה, אבל זה לא מונע ממנו להציע עצות, גישות וטכניקות שיכולות להועיל רבות לכותבים צעירים (ואולי גם לוותיקים). מי שבכל זאת נרתע מהגישה של קמרון יוכל אולי למצוא את מבוקשו בספר כתיבה מומלץ ונטול קיטש ורוחניקיות בשם “על הכתיבה” של סטיבן קינג.

 ______________

הזכות לכתוב מאת ג’וליה קמרון. מאנגלית: מיקי גורן. הוצאת כנרת, 302 עמ’, 89 ש”ח.

 

 

ציטוט נבחר:

בשבילי כתיבה היא נוחה כמו פיג’מה טובה. בתרבותנו, מלבישים לרוב את הכתיבה במדי צבא.

על הספר ברשת:

שפרה הורן, הארץ

אביבה זרקה, מוסף שבת של מקור ראשון

4 תגובות

  1. לי עברון-ועקנין 6 באוגוסט 2013 ב- 10:02 - Reply

    אותי היא די עצבנה בדרך האמן, מצד שני העצבון הזה מאוד הועיל לי כי החלטתי להוכיח שאפשר גם לא בדרך שלה וזה מאוד הגדיל את התפוקה שלי. נשמע שגם הספר הזה יכול להועיל בצורה דומה 🙂

    • yarinkat 6 באוגוסט 2013 ב- 11:05 - Reply

      🙂
      כן, יש לה איזו תכונה להניע אנשים על ידי עצבים .

      אני גם התעצבנתי קצת על זה שהיא אומרת שלא צריך זמן ושקט ומרחב מיוחדים כדי לכתוב, שזה בגדול נכון, אבל מצד שני היא כל הזמן מספרת על הסוסים שבבעלותה, על הג’יפ המשוכלל שלה והטנדר הגדול. גם אם היא צודקת בעצות שלה, יש תחושה שהיא לא בעמדה לתת אותן:)

      ותודה שהגבת, לי! הבלוג ואני חסרנו אותך בפוסטים האחרונים:)

השאירו תגובה