בקצרה (מתוך גב הספר):
החיים שלנו נשלטים בידי הפחד. בשביל לגרש אותו אנחנו משקרים. שקרים מלאי חיים. קודם כול לעצמנו ואחר כך לאלה שאנחנו אוהבים. בשביל שימשיכו לאהוב אותנו,קודם כול. מלינה מאמינה שהיא עדיין חופשייה ותמימה כמו בקיץ ההוא באמסטרדם. בעלה גאה ביחסים הלא-שגרתיים שהם הצליחו לבנות. המאהב שלה מקווה שהוא לא רק מוצר צריכה מִתכּלה. אחיה מכריז שהאישה היחידה שהוא זקוק לה היא מריה קַלאס. אמא שלה מאמינה שהיא לא מזדקנת. הבייביסיטר שלה מכריזה שהיא תסריטאית מצליחה בפריז. יאניס מקווה שלא יפגוש יותר את המאהבים שלו בכל מיני בתי קולנוע חשוכים ושיוציא סוף-סוף את החיים שלו אל אור השמש. אחותו בטוחה שלא צריך שום אבא לילד שהחליטה לעשות.
כולם משקרים.
כולם משקשקים מפחד מפני היום שבו יתבקעו השקרים שלהם כמו אבטיחים באוגוסט והאמת תחשוף ציפורניים.
כתבתי רומן שרשרת על דברי שקר מלאי חיים שקיבלו את השראתם מבני אדם אמיתיים, כמו שקורה לעיתים קרובות. אבל לראשונה החלטתי לפרק לגורמים את מלאכת הבנייה הספרותית שלי, לפתוח במקביל חרך צר לכל אלה שרוצים להעיף מבט אל המטבח של הסופר, אל המקום שבו מתבשלים השקרים שלי. וכך לכל פרק בחלק הראשון יש אח תאום קטן הנושא כותרת דומה בחלק השניומגלה את מקור ההשראה שלו (גבר מוזר שהכרתי, סיפור אהבה שגילו באוזני באיזה אמפיתיאטרון, סרט תיעודי בבּי-בּי-סי, פגישה עיוורת, אפילו האות ש’ באלפבית).
– לנה דיוואני.
שקרים – האמת היא… הוא רומן הנקרא משני צידי הספר. הוא זכה להצלחה אדירה ביוון. זהו ספרה הראשון של לנה דיוואני המתורגם לעברית.
שקרים – האמת היא, לנה דיוואני. מיוונית: אמיר צוקרמן. הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים. 367 עמ’, 98 ש”ח.
על המחברת:
לנה דיוואני, מהסופרות האהובות והמצליחות ביוון, נולדה ב-1955 בעיר ווֹלוֹס שבמרכז יוון, למדה באוניברסיטת אתונה ובקינגס קולג’ בלונדון והיא פרופסור להיסטוריה של מדיניות חוץ בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת אתונה. עד כה פירסמהשני קובצי סיפורים, חמישה רומנים, שתי נובלות, חמישה ספרים לילדים וכרך של שלושה מחזות תיאטרון. במשך שנים רבות נמנתה עם צוות הכותבים של היומון היווני הנפוץ “טָה נֶאָה”, והיא חברה בוועד המנהל של רשות השידור היוונית ובוועדה הלאומית היוונית לזכויות האדם.
דעתי:
“החיים שלכם נוגעים לכולנו לא מפני שהם אמת;” אומר מנחה סדנת כתיבה לתלמידיו הבתוליים באחת האפיזודות של “שקרים – האמת היא”, רומן השרשרת של הסופרת היווניה לנה דיוואני, “ממילא האמת היא ערך שזוכה להוקרה רבה מדי. החיים שלכם נוגעים לכולנו אם אתם כותבים אותם באופן שהם נוגעים לכולנו.“
ואכן, דיוואני כותבת את חייה ואת חייהם של אחרים בצורה מעוררת הזדהות, בעיקר באמצעות חשיפת השקרים שהדמויות מספרות לעצמן ולסובבים אותן. אבל היא לא הסתפקה בכך והחליטה לעשות מהלך כפול – לחשוף גם את השקרים שלה עצמה על ידי פתיחת חרך הצצה לתהליך הכתיבה שלה וחשיפת “האמת” שהביאה לכתיבת כל סיפור ברומן שלה.
“שקרים – האמת היא” הוא למעשה קובץ סיפורים קצרים הקשורים ביניהם וכך נוצר המבנה שדיוואני קוראת לו “רומן שרשרת”. בפרק הראשון אנחנו נחשפים למלינה, בעלת אימפריית קוסמטיקה יוונית, שמתנהלת בקדחתנות מרירה בזמן שחייה מתפזרים לכל עבר. בפרק הזה אנחנו גם נחשפים גם לבעלה, אמא שלה, אחיה, חברתה הטובה אלני והבייביסיטר של בנה שיופיעו בכל אחד מהפרקים הבאים כדמויות מרכזיות בפני עצמם. אבל המבנה הצורני הייחודי של הרומן לא נעצר כאן. כאשר הופכים את הספר מגלים שלכל סיפור ברומן השרשרת הזה יש תאום בצד השני שמסביר מה הביא לכתיבתו ומהי ה”אמת” מאחורי הסיפור. החלטתי להביא במלואו את ההסבר של דיוואני להחלטה הזו, כי לדעתי הוא לא פחות מעניין מהרומן עצמו:
“עד כמה אוטוביוגרפי הסיפור שלך?”
הא לכם השאלה-סיוט, זו שכולנו הסופרים יודעים שנעמוד מולה כשאנחנו מופיעים בציבור. השאלה שכמעט כולנו נמנעים מלענות עליה – בין השאר גם משום שאנחנו יודעים שכל מה שנגיד לא עתיד לספק את רצון השואל. לאמת במלואה, חשוב להבין, יש חיסרון אחד גדול: היא תמיד נשמעת פחות מספקת, ובאופן פרדוקסלי גם מפוברקת יותר, מהשקר העשוי כהלכה. והאמת שמדובר בה היא שלרוב אין שום דבר אמיתי יותר מסיפור עשוי כהלכה, או שום דבר עשוי כהלכה יותר מסיפור אמיתי. שניהם כאחד תקפים בעת ובעונה אחת.
וזה לא הכל: הסופר בונה עולם חדש מחומרים משומשים ישנים, כלומר מחייו. הבעיה מתחילה, כמובן, ברגע שהחיים האלה אף פעם אינם רק שלו, הם באופן בלתי נמנע פיסה מחייהם של הרבה אנשים אחרים. אם כך, האם זו זכותו לגנוב בלי חשבון כמו עקעק פיסות קטנות של חיים אמיתיים ולארוג מהן בגד סביר אך כוזב? קשה לענות, במיוחד כל עוד הוא יודע שהבגד הזה תמיד מצופה בביטנה של מטען נפשי שכולו שלו – שהוא גם הדבר היחיד שיש לו ממש משמעות. כן, אבל האנשים האמיתיים האלה, איך הם יעמדו בחשיפה הפומבית של הדימוי שלהם (כלומר, הדימוי שלי לדימוי שלהם)על הנייר? קשה, ככל שיהיו נדיבים. אני חושבת שאין בנאדם שמרוצה מדימוי של עצמו על מסך או מקולו שלו ברשמקול. לכולנו יש מין דימוי מדמומיין של עצמנו, שלא ניזוק משום מציאות עלובה. איך נעמוד במבט הזר, המעוות, על פנינו?
בדיוק בגלל זה כה נועז הניסוי שהיה בכוונתי לעשות בספר הזה. תוך כדי כתיבה של רומן (בעשרה סיפורים) שנושאו השקרים מלאי החיים ברגע ההתנגשות שלהם עם המציאות, נתקפתי תיאבון להעמיק עוד. נראה לי מגרה עד מאוד לנסות ללכוד תשובה לשאלות חסרות תשובה מטבען – מהי האמת של השקרים שלי, איך מזינים החיים האמיתיים את הכתיבה שלי (ולהיפך, ללא ספק). ובאותה הזדמנות גם לפתוח את המטבח הספרותי שלי, קודם כול כדי להראות את העוגה הספרותית, כמובן, אבל גם את הצימוקים האמיתיים למי שמתעניין.
כך, לכל סיפור בצד הראשון יש אח תאום קטן הנושא אותה כותרת בצד הזה, השני, ומסביר את מוצאו – מדמות או ממאמר בעיתון, מסיפור אהבה שעליו התוודו באוזני באיזה אמפיתיאטרון, מפגישה עיוורת, אפילו מהאות “ש” באלפבית.
קיבלתי את רשותם של כל הנוגעים בדבר שאותם אני מכירה לפרסם כך את פיסות החיים שהשאילו לי. המתנה שהשבתי היתה (מעבר לתודות חסרות התועלת) הדאגה הבלתי פוסקת שלא לנצל אותם לרעה. זו היתה בשבילי התנסות ראשונית, יצירתית מאוד ובה בעת מתישה מאוד מבחינה נפשית. לא פעם נבהלתי, אפילו חשבתי לסגרת, לבטל את החלק עם הסיפורים ה”אמיתיים”. אבל ישנה האקסיומה הידועה של הסופר: כתוב מה שאתה מכיר. ומה שכולנו מיטיבים להכיר הוא חיינו שלנו וחייהם של כל מי שחיים על ידנו. שאר העולם הוא יבשת לא נודעת, פשוט לא קיים בשבילנו. אנחנו כותבים אפוא על חיינו שלנו באופן שאין לגיטימי ממנו, וכך גם על חייכם שלכם – לרוע המזל. או למרבה המזל. מה שתחשבו.
אבל התוצאה הסופית היא שלי, לגמרי שלי. מה שאני מגישה בתור “אמת”, להבדיל מן ה”שקר” של הבדיון, אינו אלא הגירסה שלי לאמת, זאת אומרת גם הוא שקר.
ההחלטה הזו של דיוואני לחשוף אותנו לאחורי הקלעים של כתיבתה, הופכת את הספר הזה מקובץ סיפורים על חייהם של אנשים, לרומן שעוסק וחוקר את מהותה של הכתיבה. מהי החשיבות של האמת בכתיבה? איך הופכים פיסות מציאות לסיפור? וכיצד מגיבים אנשים שיודעים שדמויות מסוימות נכתבו בהשראתם?
הנושאים הללו מרתקים, במיוחד אם יש לקורא עניין מוקדם בכתיבה ספרותית ובתהליכי היווצרותה, אבל הם לא מחפים על החלקים החלשים יותר ברומן עצמו. הדמויות של דיוואני, למשל, סובלות מדמיון ביניהן, ומלבד שמותיהן וסיפור הרקע שלהן, קשה מאד להבחין בקולן השונה. בין אם מדובר באישה צעירה, בגבר צעיר, בגבר בוגר או באישה זקנה, כולם חולקים “קול” דומה מאוד שנסוב סביב שקרים, מרמור ותחושת החמצה.
גם השפה הנמוכה והסלנגית שדיוואני משתמשת בה לא פעם, מעלה תהיה באשר לקו המפריד בין העתקת הצורה שבה אנשים מדברים באמת לבין ספרות והאמנות. אני לא בטוח שצריכה להיות הפרדה, ובכל זאת יש תחושה לפעמים של כתיבה דלה וחסרת עומק בגלל השימוש בשפה הזו. בהקשר הזה צריך להחמיא לתרגום מיוונית של אמיר צוקרמן שנאלץ להתמודד פה עם צורות לא פשוטות של שפה ושימוש רב בטעויות מכוונות ובסלנג. המעבר לעברית נעשה בצורה חלקה ומלאכת התרגום כמעט שלא מורגשת (שזה המבחן האמיתי לתרגום מוצלח).
ובכל זאת, “שקרים – האמת היא” הוא ניסוי מעניין בגבולות הכתיבה וביחס שבין הספרות למציאות. הסיפורים עצמם מהנים לקריאה, מעוררים הזדהות וסוחפים בחלקים הטובים יותר שלה הכתיבה (גם אם יוצרים תחושה של “סקס והעיר הגדולה” בגירסה היוונית בחלקים הפחות טובים) ובד בבד, מאפשרים הצצה לחיים ביוון המודרנית שלא פעם מזכירים את החיים בישראל: חברה שמושתת על מסורת עתיקה (שצצה בחגים, מנהגים ובביטויים מסוימים בשפה), מושפעת מהתרבות הפופלרית האמריקאית, ומשלבת חספוס וצורת התנהגות ים תיכונית.
אין ספק שדיוואני היא סופרת מבריקה, חכמה וחדה, אבל לפעמים כל אלה באים על חשבון העומק הספרותי ולא נותנים מספיק שהות להתפתחותו של רגש עמוק כלפי הדמויות.
ובאשר ליחס בין אמת, מציאות וכתיבה, אני מאמץ את הגישה של איסאק באבל שבסיפור “שכר הסופרים הראשון שלי” כתב:
“סיפור שנבדה היטב אינו צריך להידמות לחיים הממשיים; החיים הם המשתדלים בכל כוחם להידמות לסיפור שנבדה היטב”.
ציטוט נבחר:
“היא לרצות להיות מאושר. מה זה מפריע?”
“אומרים מאושרת, לא מאושר. כבר אמרתי לך אלף פעם: מאושר, מאושרת. ליובה מאושרת, יאנוס מאושר.”
“אני לא מאושר, אמא.”
שתי הנשים פנו לעברו בבת אחת. הזקנה הקדירה פנים.
“אף אחד לא מאושר, אל תדאג.”
על הספר ברשת:
אביבה יובל, הבלוג של אביבה יובל
השאירו תגובה