השאלון עם ציפי גוריון

1) מהו הספר האהוב עלייך?

 “עיין ערך: אהבה” של גרוסמן, “מאה שנים של בדידות” של מארקס, “חבלים” של חיים באר, “המדריך לטרמפיסט בגלקסיה” של דאגלס אדאמס. מכריחה את עצמי לעצור עם עוד אחד אחרון: “אלה תולדות” של אלזה מורנטה.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?
הדלעת המופלאה” הוא הקלאסיקה החביבה עלי, משהו בחברות, באופן הפשוט שבו הסיפור מסופר, ולצד זה הקסם שבדלעת הענקית שגם שטה בים ועפה באוויר, עובד בכל פעם. מהספרים החדשים יותר שלא גדלתי עליהם, אני נורא אוהבת את “נונה קוראת מחשבות” ואת “החתול שלי הכי טיפש בעולם“. ואם אפשר לדחוף פה גם ספר נוער, בכל פעם שעוד ילד או ילדה יוצאים מהחנות עם “הסיפור שאינו נגמר“, אין מאושרת ממני.

3) מה הספר האחרון שקראת?

ספר דיגיטלי נחשב? הספר החדש של אלכס אפשטיין, “מחשב אהבה מחדש“. ואז התחלתי אותו שוב, הוא נורא יפה ורציתי עוד פעם.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

  נורא רציתי לאהוב את מורקמי כמו כמה מהאנשים החביבים עלי. התחלתי מ”יער נורווגי” ושם הפסקתי.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

אנשים לא מעריכים מספיק ספרי בישול טובים. ספר המתכונים של יותם אוטולנגי וסמי תמימי (מ”אוטולנגי” הלונדונית) הוא הספר הכי מלוכלך במטבח שלי. המתכונים של אוטולנגי ותמימי הם כמו סיפור, יש להם היסטוריה, משפחה, שורשים ונרטיב והם מורכבים ונפלאים. הספר זוכה להמון הערכה בחו”ל, ובארץ משום מה כבר בקושי אפשר למצוא אותו. מקווה שידפיסו עוד ועוד מהדורות ושיתרגמו גם את שאר הספרים של אוטולנגי לעברית.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

גרוסמן הוא אהוב לבי הבלתי מעורער. אני יכולה לקרוא את הרומנים שלו שוב ושוב ולגלות בהם עוד בכל פעם (חוץ מאת “נופל מחוץ לזמן“, אין סיכוי שאני עושה את זה לעצמי שוב).

7) ספר שנתן לך השראה?

 יש הרבה כאלה, בעיקר אלה שגורמים לי לרצות לכתוב, או לשנות את העולם. “נעורים” של רון דהן ו”בית מטבחיים 5” של וונגוט גרמו לי לפחד מהצבא ולזוז שמאלה בדעותיי, “1984” גרם לי לפקפק בכל מה שנמסר לי מלמעלה. “שתהיי לי הסכין” של גרוסמן, “מכתבים אל מילנה” של קפקא, “תיק נעדר” של דרור משעני, “המתנקש העיוור” של מרגרט אטווד גרמו לי לרצות לכתוב.

8) ספר עיון מומלץ?
יום שני” של פרופ’ נסים קלדרון. קלדרון כתב ספר על שירה ורוק בישראל ובו הוא בעצם טוען שאחרי יונה וולך, משוררת שמציינת את סופו של עידן שבו אנשים ידעו שירה בעל-פה והשירה הייתה חלק מחיי היום-יום של כולם, הרוק הוא זה שהולך לצד השירה, ממשיך את דרכה. השילוב של שיר עם לחן וביצוע הפך לשירה מזן אחר, חדש. אני לגמרי לא אובייקטיבית כאן (ולמה שאהיה?). נסים היה המנחה שלי בתזה, ואלמלא הספר שלו כלל לא הייתי יכולה לכתוב על מוזיקה במסגרת מחלקה לספרות עברית, אבל זה לא רק זה. הספר הזה כתוב מנהמת ליבו של נסים, הוא כותב כמו שהוא מדבר, בשטף, מתוך ידע ומתוך אהבה, מתוך שכנוע עמוק, וזה נהדר.

***

ציפי גוריון עובדת בחנות הספרים העצמאית “סיפור פשוט” בנוה צדק, קוראת המון וכותבת קצת.

לאתר של “סיפור פשוט” לחצו כאן

4 תגובות

  1. לי עברון-ועקנין 20 ביולי 2013 ב- 19:21 - Reply

    חוץ מהעושר והעניין ניכר שהמשיבה אישה מקסימה… ועכשיו אני סקרנית מאוד לספר של קלדרון.

  2. רוני אשכול 20 ביולי 2013 ב- 22:16 - Reply

    ציפי, עשית לי צמרמורת נוסטלגית נעימה עם הדלעת המופלאה…

השאירו תגובה