פוסט אורח של הסופרת והמשוררת גילית חומסקי על ספר השירה “לידה אחרת” מאת פרוע פרח`זאד

מאת | 2013-07-09T20:05:32+00:00 9 ביולי 2013|קטגוריות: שירה|Tags: , , |8 תגובות

הופרדו בלידתן

אם את אישה מאמינה, שאוהבת את המדינה שלה ואת עמה, אבל לא מעוניינת בשנאה והרג של אף אחד.  אם שליטי הדת שלך הם גברים שמעוניינים לשמר את הסדר הישן ולא לתת לך לקחת חלק בעולם. אם יש לך עיניים לראות ולחמול. למי את דומה בעצם? ועם מי את מזדהה? הסופרת והמשוררת גילית חומסקי כותבת על הזדהותה עם משוררות מוסלמיות בעקבות קריאה בספר השירה “לידה אחרת” של המשוררת האיראנית פרוע פרח`זאד.

 

 

הַצִּפּוֹר הָיְתָה קְטַנָּה

הַצִּפּוֹר לֹא חָשְׁבָה

הַצִּפּוֹר לֹא קָרְאָה עִתּוֹן

הַצִּפּוֹר לֹא לָקְחָה הַלְוָאָה

הַצִּפּוֹר לֹא הִכִּירָה אֶת בְּנֵי הָאָדָם

הַצִּפּוֹר לְעֵבֶר הַשָּׁמַיִם

וּמֵעַל הָרַמְזוֹרִים

עָפָה גָּבוֹהַּ בְּלֹא יְדִיעָה

וְאֶת הָרְגָעִים הַכְּחֻלִּים

חָוְתָה בְּשִׁגָּעוֹן

הַצִּפּוֹר, הוֹ, הָיְתָה רַק צִפּוֹר

(הציפור הייתה רק ציפור, עמ’ 74)

*

שירה היא זיקוק. אמנות לכידת הרגע, דיוק של הרגשה חמקמקה. אנחנו אוהבים את השירה בעיקר ברגעים בהם היא מספקת דקירת הפתעה של היכרות. אולי בגלל זה הנושא הנכתב ביותר בעולם הוא הלב ותהפוכותיו. המשורר מדייק את האופן הייחודי, החד פעמי בעוצמתו, בו נשרט לבו, ומאות קוראים נאנחים בהזדהות. הדיוק הזה הוא גם החוט העדין השזור בין המיקרו למקרו, בין הפרטי לאוניברסלי. והגורם לאמונה הגרנדיוזית (שאני מאמינה בה בלהט) שאמנות משנה עולמות. אבל הפעם – הזדהות.

שירה בעולם דתי-לאומי

ההתפעמות קיימת בכל שירה טובה. אבל טבעי לחפש את ההזדהות במקומות נפשיים קרובים. והנה תובנה שהפתיעה אותי כשהופיעה בפעם הראשונה, ומרגישה מאז כמו בית: אני מזדהה עם משוררות מוסלמיות. המפגש הראשון שלי היה עם נעמי שיהאב נאי  ואני מחפשת אותן מאז.

האמת היא שטכנית, משוררות מוסלמיות הן מצרך קשה להשגה. את שירי המשוררת הלבנונית שאני מתרגמת בימים אלו קוששתי באינטרנט. אין להשיג אותם מודפסים בארץ, אפילו לא באנגלית. ובכל זאת, בשנת 2012 יצא בהוצאת קשב לשירה הספר “לידה אחרת” מאת פרוע פרח’זאד, משוררת איראנית פמיניסטית. מדובר בספר מעניין  גם בגלל השירים, וגם בגלל המשוררת.

יש שירה שנחשבת אוטומטית נחלת אנשים שקוראים עיתון מסוים ומצביעים למפלגות מסוימות. אבל ברגע שמתגברים על ההתניה הראשונית, קהל הקוראים העמוק יותר שלה נמצא באולפנות ובמדרשות. אם את אישה מאמינה, שאוהבת את המדינה שלה ואת עמה, אבל לא מעוניינת בשנאה והרג של אף אחד. את מצויה בתנ”ך ואוהבת אותו ומזהה את רמזיו. אם שליטי הדת שלך הם גברים שמעוניינים לשמר את הסדר הישן ולא לתת לך לקחת חלק בעולם. אם יש לך עיניים לראות ולחמול. למי את דומה בעצם? ועם מי את מזדהה?

פלאתיזם באיראן

פרח’זאד נולדה בטהראן ב-1935, והיא סמל תרבותי ופמיניסטי באיראן עד היום. למעשה אולי בעיקר היום, באיראן המקצינה מצד אחד, ומנגד מנסה להשתחרר. פרח’זאד, בת למשפחה ממעמד הביניים, שלישית מבין שבעה ילדים, מסמלת מהפכה נשית גם בגלל כתיבתה וגם בגלל אורח חייה (בין היתר התגרשה, עבדה כקולנוענית וניהלה קשר ארוך שנים עם אדם נשוי). היא היתה האישה הראשונה שהעזה לכתוב על נושאים אינטימיים של אישה בחברה מסורתית. בגיל 32 נהרגה בתאונת דרכים (מוות טראגי הוא לא המכנה המשותף היחיד שלה עם סילביה פלאת). לאורך כל הספר, עולם הדימויים והמופשטות הדהדו פלאתיזם. הן נולדו כמעט באותה השנה. האם פרח’זאד הכירה את סילביה? אינני יודעת)

שיריה נאסרו, כמובן, לפרסום על ידי הרפובליקה האסלאמית. היא נחשבת מופקרת מינית ואויבת המסורת. אבל באותה מדינה ממש, היא נחשבת גם סמל המאבק בדיכוי נשים. ובתווך, נשים קוראות.

בובות ממוכנות

אֶפְשָׁר לִכְרֹעַ חַיִּים שְׁלֵמִים

בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן, לְרַגְלֵי מַצֵּבָה קָרָה

אֶפְשָׁר לִרְאוֹת אֶת אֱלֹהִים בְּקֶבֶר אַלְמוֹנִי

אֶפְשָׁר לִרְכֹּש אֱמוּנָה בְּמַטְבֵּעַ חֲסַר עֵרֶךְ

אֶפְשָׁר לְהֵרָקֵב בְּחַדְרֵי מִסְגָּד

כְּזָקֵן הַמְדַקְלֵם שִׁירֵי קִינָה

אֶפְשָׁר כְּמוֹ אֶפֶס בְּחִסּוּר וְחִבּוּר וְכֶפֶל

לְקַבֵּל תָּמִיד תּוֹצָאָה שָׁוָה

(בבה ממוכנת, עמ’ 38)

לדליה רביקוביץ יש שיר באותו השם. לרעיונות יש לפעמים נטייה כזו, לצוץ במקביל במקומות שונים על פני הגלובוס. כך קרה שמתמטיקאי הודי בשם סריניוואסה רמנוג’אן ניסח בעצמו חוקים מתמטיים שנוסחו במקביל במקום אחר.

וכך קרה שבשני מקומות רחוקים אישה דייקה את אותה התחושה. שני השירים מתארים את הנפש הנשית הכלואה בגוף שמצופה ממנו התנהגות מסוימת, בעולם גברי עם חוקים ברורים. כל אחת משדרת אותה מעולמה.

המחשבה הראשונה שלי היתה: אלו שירים-אחים של שתי נשים שמעולם לא נפגשו. להפתעתי הסתבר שזה לא מדויק. פרח’זאד ורביקוביץ אולי לא נפגשו בפועל, אבל הן חלקו את אותו מאהב. פרח’זאד, כאמור, העבירה את מרבית חייה הבוגרים עם הבמאי איברהים גולסתאן. כשלוש שנים לאחר מותה הגיע גלסתאן לארץ, ופגש את רביקוביץ. השניים נאחזו האחד בשנייה למשך 11 יום, שרביקוביץ תיארה במונחים של הצלה:

“כל מה שהוחלף בינינו היו משפטים משמעותיים. זו היתה אהבה מעצבת ובמשך 11 יום, עד שנפרדנו שלא מרצוננו, הוא הצליח לשנות לי את הדימוי העצמי, והעניק לי אישיות שהיתה מתפתחת אולי באופן טבעי, אילו היתה לי ילדות נורמלית. הרגשתי בת-אלמוות, שאני עשויה ממינרלים יציבים, בלתי מאוימת, כאבן בזלת או אבן צור, אלקטרון שלא ניתן להכחדה. תמיד היתה לי הרגשה שהצלה שלמה היא בדרך של אהבה, ומכיוון שאני הטרוסקסואלית גמורה, גם בשירים שלי, המציל הוא תמיד גבר”.

אם רביקוביץ קראה את הבבה הממכנת של פרח’זאד, אינני יודעת. גם לא מתי נכתבו שני השירים. אבל יש משהו מרתק בדמיון בין השתיים: שתי משוררות, אמהות לילד יחיד, נפשות חופשיות מדי בעולם מוכתב מדי. אולי גלסתאן נמשך שוב ושוב אל אותה האישה. דמות המשוררת. בסופו של דבר, הן אזרחיות תאומות באותה מדינה נפשית .

 

סלחו לה

הייתי רוצה לדעת מה קראה פרוע. השירים צבעוניים, מתפרצים, מלאי חיים. מרחפים ממעוף ציפור. לפעמים יש תחושה של גודש בדימויי טבע, שמש וירח וים וכוכבים. כל משורר ממציא מחדש את הקלישאה בפעם הראשונה, גם למראה ישן יש רגע של הולדת. האם המציאה אותן מחדש, או פשוט בחרה לא לפחד מהן?

בינתיים עלו האייתולות לשלטון. תחת שלטון דתי-קיצוני, לא מקובל לסלוח לנשים שחרגו מהקווים. ובכל זאת, מעניין בחדרן של כמה נערות איראניות מוסתר הספר, ובתוכו השיר הלא באמת מתנצל הזה. שיר של אישה שחולקת אמונה עם כל אלו, שבשורה התחתונה אוהבים את העולם:

סִלְחוּ לָהּ

לָהּ שֶׁפַּעַם בְּפַעַם

שׁוֹכַחַת אֶת הַהַרְכָּבָה הַמְיַסֶּרֶת שֶׁל קִיּוּמָהּ

עִם הַמַּיִם הָעוֹמְדִים

הַבּוֹרוֹת הָרֵיקִים

וּבְטִפְּשׁוּת מְדַמָּה

שֶׁיֵּשׁ לָהּ זְכוּת לִחְיוֹת

סִלְחוּ לָהּ

עַל כַּעַס חֲסַר הַבְחָנָה שֶׁל תְּמוּנָה

שֶׁתִּקְוַת תְּנוּעָה רְחוֹקָה

נְמַסָּה בְּעֵינֵי הַנְּיָר שֶׁלָּהּ

סִלְחוּ לָהּ

לָהּ אֲשֶׁר בְּרַחֲבֵי אֲרוֹן קְבוּרָתָהּ

זוֹרֵם יָרֵחַ אָדֹם

וּבָשְׂמֵי לַיְלָה נִסְעָרִים

מְשַׁלְהֲבִים

שְׁנַת אֵיבָרֶיהָ בַּת אֶלֶף הַשָּׁנִים

סִלְחוּ לָהּ

לָהּ הַמִּתְפּוֹרֶרֶת מִבִּפְנִים

שֶׁעוֹר עֵינֶיהָ עוֹדֶנּוּ נִצְרָב בְּדִמְיוֹן גַּרְגְּרֵי אוֹר

וּשְׂעָרָהּ חֲסַר הַפֵּשֶׁר

רוֹעֵד מְיֹאָשׁ בְּהִתְפַּשְּׁטוּת נְשִׁימוֹת אַהֲבָה

הוֹ שׁוֹכְנֵי אֶרֶץ הָאשֶׁר הַפְּשׁוּטָה

הוֹ שֻׁתָּפֵי חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים לַגֶּשֶׁם

סִלְחוּ לָהּ

סִלְחוּ לָהּ

כִּי הִיא מְכֻשֶּׁפֶת

כִּי שָׁרְשֵׁי הֱיוֹתְכֶם הַפּוֹרִים

מִתְחַפְּרִים בְּאַדְמוֹת גָּלוּתָהּ

מְנַפְּחִים לִבָּהּ הַנֶּחְפָּז לְהַאֲמִין

בִּפְעִימוֹת חֲרָטָה זְדוֹנִיּוֹת

בְּפִנַּת חָזָהּ

(סלחו לה, עמ’ 28-29)

לידה אחרת מאת פרוע פרח’זאד. קשב לשירה, תרגום מפרסית: סיוון בלסלב. 84 עמ’.

גילית חומסקי היא סופרת ומשוררת. ספרה האחרון,  “גחליליות“, יצא בשנה שעברה בהוצאת ידיעות ספרים. בין שאר ספריה: “הבוקר של כריסטופר” (גוונים),”אהבות של אתמול” (ידיעות ספרים), “צל התאנה” (עכשיו), “במדבר מלון אורחים” (ידיעות ספרים) ו”ניקולאס יוז חוקר בקוטב הצפוני” (עכשיו).

8 תגובות

  1. וניליה 10 ביולי 2013 ב- 12:03 - Reply

    מקסים! אני מאד אוהבת את הספר שלה. הגעתי אליה בעקבות השיר הנפלא הרוח תישא אותנו שמוקרא ברוב הדר בסרט בשם זהה של עבאס קיארוסטאמי.
    דמותה מרתקת אותי ותמיד חשבתי שהסיפור על רביקוביץ’/המאהב המשותף/והשיר עם השם הכמעט זהה הוא מוטרף ויחד עם זאת הגיוני לחלוטין.
    תודה

    • yarinkat 10 ביולי 2013 ב- 12:43 - Reply

      תודה על התגובה המעניינת בפני עצמה. אקרא לגילית שתבוא לשזוף את עיניה במחמאות:)

  2. לי עברון-ועקנין 10 ביולי 2013 ב- 14:55 - Reply

    תודה רבה! היה מרתק ומעשיר. וגם אני נתפסתי במיוחד לסיפור על רביקוביץ’ וגולסתאן. וגם לעצם דבריה של רביקוביץ’ על כוחה הגואל של האהבה הקצרה הזאת.

  3. גילית 10 ביולי 2013 ב- 15:18 - Reply

    אהלן 🙂

    תודה לשתיכן, וגם לירין על האירוח. הרשת היא מקום מופלא – אני זוכרת בחלחלה ימים בהם לא היה מקום שאפשר לדבר בו על משוררות איראניות, ולדעת שמישהו ייקלע ויקשיב 🙂 גולסתאן השרמנטי, יש לציין, היה בכלל נשוי לאישה שאיננה רביקוביץ או פרחזאד, כך שלפחות נפש אחת בעולם מספרת אותו אחרת. אבל הוא שבה את לבי גם. וניליה – מתי יצא הסרט?

  4. וניליה 11 ביולי 2013 ב- 9:17 - Reply

    ב-1999.
    אפשר לצפות בחינם בוואלה וי או די: http://vod.walla.co.il/movie/2572326/the-wind-will-carry-us

    סרט מופלא.
    הרגע שבו הגיבור מקריא לנערה צעירה את השיר, ומפרש אותו תוך כדי. קסום, מעורר מחשבה.
    וגם – הסרט שפרוע עצמה ביימה, הבית השחור, בו היא נשמעת לכל אורכו בוויס אובר על מושבת מוצרעים. יצירה מדהימה.

  5. גילית 11 ביולי 2013 ב- 10:59 - Reply

    נהדר, תודה רבה

  6. Riky Cohen 28 באוגוסט 2013 ב- 18:27 - Reply

    איזה פוסט מצוין. קראתי בלב הולם מהתרגשות, הסיפור החזק הזה, הקשר למשוררות האהובות עלי, רבוקיבויץ’ ופלאת’, לא במקרה הרמתי את הספר בחנות והרגשתי שהוא שייך לי, לעולם שלי, מיד, ובאמת אהבתי אותו מאוד. תודה רבה, טקסט מזהיר.

  7. […] דליה אני אוהבת עוד מהתיכון אבל בהרצאה לא קישרו בבירור ביניהן, או בין שירתן יותר נכון, כמו שציפיתי. בכלל, כותרות […]

השאירו תגובה