בקצרה (מתוך גב הספר):

אילו היה הים עשוי חלב הייתי נעשית דייגת,

ודגה בו את ייסורי במילים של אהבה.

האהבה ראשיתה במבט ויורדת היא אל הלב,

מהלב אל הקרביים, ומשם כבר אין מפלט…

חייה ואהבותיה של משפחה ספרדית אחת בירושלים, מראשית המאה העשרים ועד שנות השבעים שלה, מסופרים בקולותיהן של שלוש נשים, שלושה דורות. שמחה, הלא היא נונה, מרי ויהודית, מספרות כל אחת ובעצם כולן יחד, את קורותיהן מאז ילדותן. שלוש ילדות שהפנימו את התקווה לאהבה גדולה וטוטלית, כמילות השיר הנוגה הישן נושן בלדינו, וגדלו לאורה. הן צומחות במסגרת פטריארכלית מסורתית וקשוחה אך נעשות עם הזמן לנשים חזקות, המתגברות על תלאות היומיום ועל חלומות נכזבים, ומסרבות להניח למוסכמות החברה לקבוע את מסילות גורלן.

בשפה עשירה וכובשת לב הן אורגות תיאור חי וצבעוני להפליא לא רק של היסטוריה משפחתית, אלא גם של ירושלים שהייתה ואיננה עוד. וזה סיפורן. סיפור שיש בו כאבים רבים, אך תוכו רצוף אהבה.

אילו היה הים עשוי חלב/ ליאורה איילון, הוצאת עולם חדש, 180 עמ’, 84 ש”ח.

על המחברת:

ליאורה איילון, דור שמיני לילידי ירושלים, היא בוגרת החוגים לחינוך ולספרות עברית ובעלת תואר שני בסוציולוגיה של החינוך מטעם האוניברסיטה העברית. עוסקת בחינוך לגיל הרך ובפרוייקטים לקידום מעמד האשה. אילו היה הים עשוי חלב הוא ספרה הראשון.

 

דעתי:

נוסטלגיה היא מילה שנויה במחלוקת. לפעמים היא גורמת לתחושה נעימה והתרפקות על העבר ופעמים אחרות לתחושת דיכאון מתוך הבנה שהעבר לא ישוב עוד. היא הומצאה בסוף המאה ה-17 על ידי רופא שווייצרי בשם יוהנס הופר שביקש לתאר מחלה המתאפיינת ברצונו העז של אדם לחזור למולדתו (נוסטוס = שיבה הביתה, אלגוס = כאב).  כיום אמנם הפסקנו להתייחס אליה כמחלה, אבל אצל רוב מבקרי אמנות היא עדיין נחשבת כרעה חולה של אמנים נחותים.

“אילו היה הים עשוי חלב” הוא ללא ספק ספר נוסטלגי, לטוב ולרע. הוא מספר את קורותיה של משפחה ספרדית אחת בירושלים מבעד לעיניהן של ארבע נשים המייצגות ארבע דורות שונים: נונה – סבתא, מארי – בת , יהודית – נכדה, ונעמה – נינה. הסיפור מתמקד בעיקר בחייהן של שלושת הנשים הראשונות (נונה, מארי ויהודית) בירושלים שלפני קום המדינה ובעשרים השנים הראשונות לאחר הקמתה, כאשר הנינה נעמה (בת דמותה של המחברת ליאורה איילון) היא זו שהחליטה לעבד את הזכרונות לכדי רומן ולכן היא פותחת ומסיימת את הספר, אך לא קיימת באופן משמעותי בתוכו.

חשיבותו של הספר היא בעיקר במתן פתחון פה ובמה לנשים שחיו בחברה הפטריאכלית של אותן שנים ולרוב אין אנו שומעים את קולן. איילון אכן קיבלה ספר זכרונות מסבתה ועיבדה אותו לרומן, כך שלמעשה מדובר ברומן אוטוביוגרפי ולא בכדי הוא מסופר מפי הנשים עצמן. יש כאן מעין שזירה של שלוש אוטוביוגרפיות (ואולי ארבע) לכדי סיפור אחד קוהרנטי. אולי אפילו מדובר בביוגרפיה של ירושלים של אותה תקופה, או של קהילת דוברי הלדינו.

ומה לגבי איכות המעשה הספרותי? ובכן, כאן כבר ישנה בעיה. העיבוד של איילון לספר הזכרונות של סבתה הוא קולח ועשוי היטב, ופתחון הפה שהיא מאפשרת לבנות משפחתה שמייצגות דורות שלמים של נשים מושתקות הוא חשוב וראוי, אבל מבחינה ספרותית גרידא, “אילו היה הים עשוי חלב” טובע בנוסטלגיה ופעמים רבות בקיטש ירושלמי שפוגעים באיכות הספרותית שלו. במידה מסוימת הגעגועים לזמנים ההם, שהקיום היה קשה אבל אולי פשוט יותר, דווקא מחזקים את התפיסות הפטריאכליות ולא מחלישים אותן. ברור שאיילון לא מכוונת לכך והספר אף רצוף בקשיים של אותן נשים, לא פעם בשל היותן נשים, אבל הכתיבה הנוסטלגית שלה משדרת מסר עקיף לפיו, על אף הקשיים – פעם היה פה יותר טוב. גם לנשים.

אז אם אתם משתייכים למשפחה ספרדית דוברת לדינו ו/או אוהבים לקרוא על ריח הסמטאות והתבלינים, על הבתים הירושלמים הישנים ועל החיים הקשים והפשוטים שהיו פעם בארץ ישראל – בהחלט תוכלו להינות מהספר (ששמו לקוח משיר לדינו ידוע ונוגה). אם אתם מחפשים ספרות חדשה ובועטת, ספרות חשובה, ספרות מטלטלת, כנראה שכדאי שתדלגו לספר הבא.

ציטוט נבחר:

ובימים אלה של מצוקה מוצא שלמה נחמה בי ובילדים. יודית הולכת לבית-ספר אליאנס, וכעת גם מעט צרפתית היא מפטפטת. ובשובה הביתה שואל שלמה:

“מה למדתם היום?”

“מה שאוכלים.”

“תגידי בצרפתית.”

“Ce-e-e matin j’ai mange un ouef et du fromage.”

“יפה, ומה עוד?”

“et de la confiture.”

אבל לא תמיד הצליחה הצרפתית למתן את הרעב.

על הספר ברשת:

עד כץ, האתר מוטק’ה

ראיון של שרי שביט (וואיינט) עם ליאורה איילון

ראיון של כרמית ספיר ויץ (מעריב) עם ליאורה איילון

ראיון רדיו של רבקה מיכאלי (ברדיו ללא הפסקה) עם ליאורה איילון