ביקורת ספרים: ככה זה קרה/ נטליה גינצבורג

מאת | 2013-06-13T15:23:09+00:00 13 ביוני 2013|קטגוריות: פרוזה, פרוזה תרגום|Tags: , |7 תגובות

השבוע כולם התרגשו מהספויילרים לסדרה “משחקי הכס” שרצו ברשתות החברתיות. לא ראיתי את הסדרה (ולא קראתי את הספרים), אבל תהיתי כיצד הייתי מגיב לו היו הורסים לי סוף של סדרה או ספר או סרט. אני חושב שלא היה איכפת לי. אף פעם לא התרגשתי יותר מידי מספוילרים (אפילו הייתה לי פעם טי שירט עם הדפס של ספוילרים לספרים וסרטים).

הקריאה ב”ככה זה קרה” של נטליה גינצבורג חידדה אצלי את ההבנה באשר להשפעה המזערית של ידיעת סוף הסיפור על המוטיבציה שלי לקרוא את כל חלקיו (או לצפות בהם אם מדובר במדיום הויזואלי). כבר במשפט הראשון המספרת רוצחת את בעלה. יש רוצחת, יש גופה ואפילו יש מניע מסוים, אם כי הוא מעט סתום:

אמרתי לו: “תגיד לי את האמת”, והוא אמר: “איזו אמת?” ושירטט בחיפזון משהו בפנקס שלו והראה לי, רכבת ארוכה – ארוכה עם עננת עשן שחור עבה, והוא מציץ מן החלון ומנופף לשלום במטפחת שלו.

יריתי לו בין העיניים.

 זו פתיחה גדולה, מפוארת ולכאורה גם כזו שמספרת את כל הסיפור. איזה טעם יש להמשיך לקרוא אם יודעים את הסוף?

מהטעם הכי חשוב – טעם החיים. הפתיחה הזו של גינצבורג הרבה יותר נאמנה לסיפור חיינו מאשר מבנה הסיפור המקובל. קודם כל כולנו יודעים שנמות. זה לא מייתר את הרצון לדעת מה יקרה בחיים האלה עד שנמות. וכך – הידיעה שהמספרת רצחה את בעלה, לא פוגעת כהוא זה בתשוקה שלנו לדעת מה בדיוק קרה שם ואילו אירועים הובילו לסצינת הרצח הזו.

“ככה זה קרה” מתאר את חייה של המספרת (אני לא רוצה להתחייב על זה, אבל נדמה שלכל אורך הספר לא נודע שמה), אישה צעירה ואבודה שמגששת את דרכה בחיים ומבלי משים נקלעת (או מכניסה את עצמה) לתוך פקעת מסובכת של יחסים ורגשות. הסיפור שלה משקף תהליך שמוכר לרבים מאיתנו: כניסה מהוססת, אולי ספונטנית, למערכת יחסים מתוך מטרה לענות על כל מיני צרכים וחסכים, ושקיעה עד צוואר בתוך מערכת היחסים תוך אבדן שליטה על רגשותינו ועל הגורל שלנו.

אבל כמו שאני כותב כאן לא מעט לאחרונה, העלילה היא רק חלק אחד (אולי אפילו חלק משני) כשמדובר בספרים טובים ומעניינים.

הייחוד ב”ככה זה קרה” טמון בעיקר בכתיבתה של גינצבורג. היא עצמה אמרה על הספר שהשאיפה שלה היא שהמשפטים הכתובים בו “ייראו כמו סטירה”. היא בהחלט הצליחה. המשפטים הקצרים שלה, התכליתיים, הסטקטיים, סוטרים בקורא מתחילת הספר ועד סופו. יתרה מכך, גם במבנה הסיפור שלה היא משתמשת בסטירות האלה; כאמור, הסיפור מתחיל בסטירה מצלצלת – רצח. עוד לא התחלנו וכבר אנחנו בשיא. אחר כך, בכל פעם שנבנה מתח ואולי אפילו תקווה, היא ממשיכה לסטור לנו ולעורר אותנו מהמאוויים הילדותיים שלנו ישר אל קרקע המציאות.

הסטירות האלה ממכרות. הקורא מוצא את עצמו ביחסים סאדו מאזוכיסטיים עם הספר. מבקשים ממנו להזדהות עם רוצחת, סוטרים לו במשפטים קצרים, משיתים עליו עצב ויאוש – והוא רוצה עוד.

“ככה זה קרה” היא נובלה קצרה, בסך הכל 90 עמודים. אבל היא שווה כל עמוד וכל סטירה שמקבלים ממנה.

מומלץ.

ציטוט נבחר:

ניגשתי להסתכל על עצמי במראה כדי לראות אם יש לי פרצוף של נזירה טובה. הכנתי ארוחת-צהריים ואלברטו חזר הביתה. שאלתי אותו אם יש לי פרצוף של נזירה טובה. הוא הביט בי רגע ואמר שלא. אבל אחר-כך אמר שהוא לא יודע מה זה פרצוף של נזירה טובה.

על הספר ברשת:

אבירמה גולן, הארץ

גיש עמית, הארץ

7 תגובות

  1. ז’אנר נובלות צובר תאוצה בשנים האחרונות. ובכלל, יש כאלה שמעדיפים ספרים קצרים ולא עבי קרס. קשה להם לקרוא 300 עמודים. נובלה היא פתרון מצוין עבורם.
    ולגבי הספר הנדון – קראתי אותו והוא מומלץ.

  2. לי עברון-ועקנין 16 ביוני 2013 ב- 11:12 - Reply

    מאוד אהבתי מה שכתבת. גם אני לא נבהלת מספוילרים והסיבה מקבלת בדיוק תשובה בשם הספר: כי אני תמיד רוצה לדעת לא מה קרה אלא – איך זה קרה. ויפה כתבת על הסטירות הממכרות 🙂

    • yarinkat 16 ביוני 2013 ב- 12:05 - Reply

      תודה רבה:)

      יש עוד ספרים שנפתחים במוות של הגיבור (סטונר הוא האחרון שזכור לי). זה אף פעם לא באמת שינה לי. גם כשסיפרו לי את הסוף של אנה קארנינה לפני שקראתי.

  3. ירין כץ 14 ביולי 2016 ב- 15:43 - Reply

    פרסם את זה מחדש ב-קורא בספריםוהגיב:

    היום מציינים 100 שנה להולדתה של הסופרת האיטלקיה נטליה גינצבורג, ולכן אני משתף מחדש דברים שכתבתי לפני יותר משלוש שנים על ספרה “ככה זה קרה”.

  4. מינה 14 ביולי 2016 ב- 16:40 - Reply

    דווקא ידיעת הסוף כבר בהתחלה נותנת כוח רב לכל ההתפתחות. במהלך הקריאה, גם כאשר יודעים את הסוף – נוטים להתעלם ממנו ולרצות שזה לא יקרה ככה. בדומה לצפייה באדיפוס המלך כאשר כולם יודעים מה יקרה ובכל זאת מקווים שאולי זה יתגלגל אחרת.

  5. אסתי חיים 15 ביולי 2016 ב- 0:29 - Reply

    זו הנובלה האהובה עלי. קראתיה עשרות פעמים. פתיחה מסוג זה היא הבעת אמון של הסופרת בקורא. היא אינה זקוקה למתח סיפורי מניפולטיבי או ליניארי שבסוף לא ידוע, והיא סומכת על הקוראים שלה שיצללו בעקבותיה אל תוך תוכו של הסיפור ונפש הגיבורה, אף שמעשיה וסף הסיפור ידועים. וכאשר צוללים, אכן מתממכרים לסטירות.
    ביקורת מדויקת, ירין. תודה

  6. […] ככה זה קרה מאת נטליה גינצבורג (מאיטלקית מירון רפפורט, הוצאת הספריה החדשה) […]

השאירו תגובה