1) מהו הספר האהוב עליך?
אין מנוס מלהקדים ולומר ששאלונים כאלו תמיד קשים לי. החלטתי לכתוב על הספרים הראשונים שעולים בדעתי. מובן שיכולתי להוסיף עוד ועוד ספרים, אך בחרתי להסתפק בכמה.
“בלי מדים” / ווילי קורסארי. כתיבה נפלאה שמכניסה את הקורא לדילמות הקשות של רופא שרצונו ותפקידו לרפא, אך גם למנוע סבל.
“איזון עדין” / רוהינטון מיסטרי. אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו על הודו. הספר מדכדך ביותר, אך נותן תמונה מהימנה על הודו בימיה של אינדירה גנדהי.
“גשר הדרינה” / איוו אנדריץ’. ספר נפלא בתיאוריו ובמהותו. מתוך עוגן ‘דומם’ – הגשר נתווית רשת מופלא של סיפורים אנושיים ואפיזודות היסטוריות שגורמות בכל פעם מחדש להבין שהעולם הוא גשר רחב עד מאד.
“הבושם” / פטריק זיסקינד. יש מעט ספרים שיש הם חושניות מתפרצת כמו בספר זה. יש מעט ספרים שמשפיעים ישירות על החושים ואף מחדדים אותם. פטריק זיסקינד כמו גילה לי מחדש את חוש הריח שלי.
“והיום אינו כלה” / צ’ינגיס אייטמטוב. ספר הספוג בניחוחן המאובק של הערבות האין-סופיות של מרכז אסיה. לצד התיאורים של המקומות הנידחים ביותר נכרכת העלילה בפוליטיקה העולמית בעבותות שאינם ניתנים להפרדה.
“הקלות הבלתי נסבלת של הקיום” / מילן קונדרה. ספר רגיש, ציני במידה וכואב. מותיר טעם מורכב של חמוץ-מתוק.
“אוניות טרופות” / אקירה יושימורה. ספר יפני, על כפר דייגים קטן שהופך את הקרביים ומאתגר
2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?
“אהרון והעיפרון הסגול” / קרוקט ג’ונסון. אני קשור בספר גם בשל המילים שהוקדשו לי בו כשהייתי בגיל שלוש על ידי אחת הנשים שהכי אהבתי בחיי. הן במילות הספר והן באיוריו יש תום עמוק שמאפשר לחיות את הדמיון.
“אינדי אינדי” / שרלוטה זולוטוב. על ילד אינדיאני קטן שמאמץ סוס. אני זוכר את החופש הנפלא ואת ההרמוניה המופלאה של אדם וטבע שאותה אני שוחר תמיד.
“דירה להשכיר” / לאה גולדברג. כי השכנים נאים בעיני.
“גן גורים” / רפאל ספורטה.
“ויהי ערב” / פניה ברגשטיין.
“מיץ פטל” / חיה שנהב. כן, אני יודע. נוטים לומר שזה ספר סתמי, אבל עלי הוא הילך בכל פעם מחדש בגילוי הדמות המסתורית (שעד היום לא ברור לי מדוע היא נקראת מיץ פטל)
3) מה הספר האחרון שקראת?
קורא כעת את “ספר הלחישות” / ורוז’אן ווסגניאן. נהנה ביותר מהדימויים ומהפואטיקה, קצת תועה בסבך הדמויות.
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
“פסוקי השטן” / סלמן רושדי. ככלל, לצד הכתיבה הוירטואוזית של סלמן רושדי יש אצלי תחושה שהוא לא מצליח לאסוף את החוטים שהוא פורס במהלך הכתיבה לכדי עלילה שזורה. בכל פעם מחדש אני מתפעל מהתוכן ומהסגנון, אולם בשלב מסוים הקריאה נעשית לי מלאה ומעייפת.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
“כשהשד תופש אותך אתה נופל” / אן פדימן. עבודת תיעוד עיתונאית מופתית על מיעוט המונג הויאטנאמי שגלה לקליפורניה והכל דרך צורת הטיפול וההתייחסות אל ילדה אחת חולה. זהו ספר מופלא העוסק בגבול השברירי שנוצר במפגש בין תרבויות.
“שלוש כוסות תה” / גרג מורטינסון ודיוויד אוליבר רלין. סיפורו של מטפס ההרים גרג מורטינסון שהחליט להקים מערך בתי ספר בכפרים נידחים בפקיסטאן הוא סיפור חשוב ומעורר השראה על טרור, אלימות, חינוך ומה שביניהם.
“ועידת הציפורים” (The conference of the Birds) / פאריד אוד-דין עטאר (Farid Ud-din Attar). יצירה סופית מופלאה בת המאות 13-12 שעד כה מעולם לא תורגמה לעברית וחבל.
6) מיהו הסופר האהוב עלייך?
יש הרבה. קשה לי לענות.
7) ספר שנתן לך השראה?
“הבשורה על פי ישו” / ז’וזה סאראמאגו. האופן שבו לש סאראמאגו את הסיפור המוכר לכל, בחש אותו תוך הוספת תבליניו המיוחדים והפיח בו רוח חיים. מרגש ומעורר.
“הדיוואן” / ג’לאל א-דין רומי (בתרגום: אלכסנדר פייגן). שירים נפלאים ותרגום מופתי.
8) ספר עיון מומלץ?
“הסופים – אנתולוגיה” / שרה סבירי. הספר הוא מלאכת תרגום מופתית של טקסטים סופיים רבים. מעבר לתרגום הנפלא ערוך הספר בפרקים שונים, המתארים את הדרך המיסטית ושופכים אור על איסלאם שונה, רב פנים ופלורליסטי עד מאד בדרכו.
“הבשר שברוח” / דניאל בויארין. ספר העוסק ברגישות רבה בחיבור שבין הגשמי לרוחני ביהדות בתקופת התלמוד. מעבר לחשיבותו של הספר בהבאתו אל הקורא קולות חבויים ומושתקים הוא כתוב נפלא.
“דקדוק האהבה – שירה טמילית עתיקה” / דוד שולמן. מעבר למלאכת התרגום המצוינת מביא שולמן ביאורים ליופייה של השירה הקדומה ולהגות הדרום הודית.
***
יותם יעקבסון, עוסק במחקר תרבותי באסיה ובפרט במרחב ההודו-טיבטי, מדריך מסעות וסמינרים-מטיילים לאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה (אינדונזיה, שרי לנקה, הודו, נפאל, בהוטן, טיבט, מערב סין, מונגוליה, קירגיזסטאן, אוזבקיסטאן, אד’רביג’אן, ארמניה, גאורגיה ותורכיה), עורך טיולים ברחבי ישראל, כותב ומצלם לעיתונים ולמגזינים בנושאי תרבות, דת, היסטוריה, חברה וסביבה, ומרצה במסגרות שונות על נושאים אלה. כתב שני ספרים שיצאו בהוצאה העצמאית “עצה”: הראשון הוא ‘מסאלה‘ שמתאר מסע ברחבי הודו, והשני (שיוצא ממש בימים אלה) הוא ‘חמצן דליל‘ שמדלג בין שני קטבים בלתי אפשריים: צה”ל והבודהיזם הטיבטי.
בנוסף לכל הפעילויות הנ”ל, השיק יעקבסון יוזמה להקמת שוק ספרים עצמאי על מנת לאפשר לסופרים להרוויח מכתיבתם. אפשר לקרוא על כך פה.
ופה אפשר להתרשם מהאתר של יותם יעקבסון.
פוסט מעניין ואחר, תודה!
ומיץ פטל, סתמי? אילו הייתי אני חתומה על יצירה כזאת מלאה באהבה, חוכמה וקסם הייתי אומרת שאת שלי כבר עשיתי.
יש על עומקיה של היצירה הזו גם עבודות שנגישות בחיפוש גוגל, של משה רון ושל נעמה בנזימן.
תודה לי! כרגיל תגובותייך משמחות אותי (יש קצת חשש להתמכרות).
אני דווקא ציפיתי שהתגובות הראשונות יתרעמו על עניין פסוקי השטן של סלמן רושדי, אבל ניתן להם עוד זמן:)
חשש להתמכרות מאיזה צד? והאמירה על רושדי היתה שקולה, ממש לא משתלחת…
כן כן, לא דיברתי על השקילות של האמירה שלו, על עצם הפקפוק (סתם. האמת שיש לי את פסוקי השטן בבית , אבל עוד לא קראתי אותו. פשוט אני מכיר כמה אנשים שסוגדים לספר הזה. בגלל זה היו לי ציפיות.)
ו-התמכרות שלי לתגובות שלך!
הבנתי שלזה התכוונת, אבל נראה לי שגם אני מתמכרת לשאלונים :). גם הייתי עונה עליו כל שבועיים ככה, כי התשובות משתנות. וגם אני לא קראתי את פסוקי השטן, אבל אני בטוחה שהרבה חשבו והרגישו את מה שיותם יעקובסון אמר. ואני לא מבינה למה אין פה דיון ער והרבה תגובות (אני כן מבינה, זה בגלל פייסבוק, אבל חבל, ואוף.)
כן את צודקת. הפעם היחידה שהיה דיון זה כשפרסמתי את רשימת הקריאה של הנרי אונגר וכולם התנפלו עליו.
ולגבי ההתמכרות – הבנתי שהתכוונת לזה שגם את התמכרת ואני חושב שרציתי לכתוב איזה משהו מתחכם ואז היה לי טלפון ויצא משהו נורא אידיוטי. עמך הסליחה:)
ממש לא אידיוטי, יצא לך ג’נטלמני 🙂