השאלון עם לאה איני

1) מהו ספר הילדים האהוב עליך? 

 הכי מכולם (נכון לעת הזאת): “אורה הכפולה“, שהוא בעיני אגדה מודרנית במסווה של ריאליזם. אריך קסטנר הצליח לברוא למעני עולם/בית חלופי עם שתי אחיות/חברות, שהיה כה חי, כולי וחינני עד שבעת הקריאה והרבה אחריה (ועם טעם שלמעשה לא קהה עד היום), הרגשתי זרה במקומי הרגיל. חשיבות גדולה בהצלה הממשית הזאת נזקפת לתרגומו הקסום של מיכאל דק.

2) מהו הספר האחרון שקראת?

 הספר האחרון שסיימתי ואהבתי היה “הכאב” של מרגריט דיראס בתרגומו של אביטל ענבר (הוצאה מחודשת של מעריב, עם אחרית דבר מעניינת של מאיה מיכאלי, והגהה רשלנית וחבל). הספר מורכב מנובלה חשופה ומופתית הנושאת אותו שם, שעומדת על מסע של הקרבה והתנגדות כאחד, וסיפורים אוטוביוגראפיים-בדיוניים שהם נוקבים וחשובים לא פחות.

 דיראס, סופרת מחוננת, ממתינה לשחרורו של בעלה הסופר רובר אנטלם ממחנה הריכוז. ימי ההמתנה הפעילים אינם רק “תיעוד של תקופה”. הם גם כתב רנטגן של נפש וגוף פרטיים שמצד אחד חולים מגעגועים עד כדי הרעבה, ומצד אחר שבויים בחרדות מפני הזר העתיד לחזור, אם בכלל. בתוך כך זועמת דיראס שנכפה עליה קשר מפחיד עם פעיל גסטאפו, על השבי הכפול: על מחיקת החיים באשר הם, ועל ערעור זהותה. ואולם מפאת שדיראס מצמידה פלס לכל רגע בחייה, בתום השבתה המופלאה לחיים את אנטלם החוזר כמוזלמן, היא בוחרת לעזבו. ברגע הראשון הלב נקפץ בעבור הסופר הנפילי הזה שבתודעתנו הוא קורבן-גיבור. אך ברגע הבא, מה שנצץ תחילה כבוגדנות מתבסס בהגיון כאמת אכזרית, גם אם טרם יצאה אל הפועל.

 המלחמה שלעולם לא תיגמר בעבור אלו שנחטפו לתוכה, בחזית ובעורף כאחד, ובמקרה דנן הזוג דיראס-אנטלם, הייתה, ללא ספק, מוסיפה להתעלל, לאט ובעקשנות, בשקר “החיים החדשים” ובכזב “ההחלמה”. העזיבה היא, על כן, לא רק רצון אנוכי של דיראס להשתחרר. היא גם צורך עז שלה למתוח קו בין החיים הפרטיים המסוכסכים ממילא ובעלי הדינאמיקה משלהם, לבין הפוליטי האלים והעריץ. אגב, כנגד “המאהב“, ספרה הידוע לראווה באקזוטיות שלו, ואולי חרף רצונה, “הכאב” הוא רומן אישי, נוקב וסגפני. ולטעמי, בשל הנפשות הפועלות בו – מאלף פי כמה.

 שני ספרים נוספים שעודני קוראת זמן רב, הם: “מסע אל תוך הלילה” של סלין (תרגום אילנה המרמן, עם עובד). רומן שההתמודדות שלי עמו היא בבחינת מאבק. אני נוטלת מבארדאמי הגיבור מנות רעל והתפעמות כדי כמה דפים. מסכימה. משתוממת עד כמה אני שבה ומסכימה. כמעט מקיפה עוד משפט שנראה מין תוצאה של בדיקת דם אוניברסאלית בעפרון, ואז נזכרת בבחירתו הבזויה של סלין לפתרון כל תחלואי האנושות שכה היטיב לאבחן, נבעתת ונוטלת מרחק… עד להושטת היד הבאה. בסיכום אישי: לקרוא את סלין, אך לאמץ את קאמי.

 הספר השני הוא ביוגראפיה, תמיד מעניינת, על דיוויד בואי מאת מארק ספיץ. התחלתי לקרוא בה עוד לפני חזרתו של בואי מן העבר – אולי החזרה הטובה ביותר שהתקיימה מאז ומעולם. אלא שבשל פטפוט היתר של המעריץ ספיץ, אני נוטשת מדי פעם ומבכרת להקשיב לגאון עצמו.

 3) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

 “המרוץ לאביב“, הרומן הקצר של עופרה רודנר (הוצאת מודן, 2006) לא בדיוק תואם לשאלה, אבל הוא כן רומן מיוחד שלא זכה לחשיפה נאותה. ומכאן, החמצת ההערכה שהיה זכאי לה – ברורה ומצערת. רודנר בוראת עולם מורכב ואוורירי של זוג תלוש עם ילד, שאינו צולח לחיות זה עם זה; בעיקר בשל חולשות הגבר במשוואה התמיד שברירית ולא-מאוזנת הזו. כתיבתה היא כאותם ציירי טבע שמפליאים לשרטט פרחים. עדינה, פיוטית, רומנטית, ועם זאת תופסת אמת חזקה. כדאי לנסות להשיג את הספר המקסים הזה. קראתי אותו לפני שנים, ותמונותיו המילוליות עדיין עמי.

4)  מיהו הסופר/ת האהוב/ה עליך?

זהו הגרעין הקשה: רוברט ואלזר, קלאריס ליספקטור, קפקא, צ’כוב, חוליו קורטאסר, קייט שופן, ס. יזהר, דן צלקה, פלאנרי או’קונור, אלבר קאמי, רות אלמוג תבדל”א. אך יש עוד ועוד.

 5) ספר עיון מומלץ?

סיימתי ממש עתה: “סיפור כמאכלת” (על מיתוס העקידה) מאת פרופ’ רות קרטון בלום. אוטוטו יוצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

***

לאה איני, 50, סופרת ומשוררת. פרסמה עד כה 17 ספרים, מתוכם 9 ספרי פרוזה למבוגרים שמאופיינים בשונותם זה מזה. בין הפרסים שזכתה בהם: פרס ראש הממשלה (פעמיים), פרס ביאליק לספרות יפה, פרס ברנשטיין למחזאות ועוד. שני הרומנים האחרונים שלה: “ורד הלבנון” ו”סוסית” הגיעו לרשימה הסופית בפרס ספיר, ב-2010 וב-2012.  

5 תגובות

  1. לי עברון-ועקנין 5 ביוני 2013 ב- 19:07 - Reply

    איזה כיף! שאלון עם לאה איני!
    גם אני אהבתי מאוד את “אורה הכפולה” ועכשיו הדהד לי כפול: גם אורה וגם הקריאה על הקריאה בה ב”ורד הלבנון”.
    איזה פחד שקריאה יכולה לגרום לנו להרגיש זרים במקומנו הרגיל…
    לגבי “הכאב”, שמדהים בכתיבה הכל כך קולחת ולוקחת שלו, עניין עזיבתה את רובר התברר לי בדיעבד מקריאה ביומניה: שבעצם עוד לפני היעלמותו היא התכוונה להיפרד ממנו וכבר הייתה בת זוגו של ד’ (דיראס, כנראה). וכל זה – אם זיכרוני אינו מטעני.
    גם אני קראתי את הביוגרפיה של דייוויד בואי מאת מארק ספיץ, נראה לי שהוא היה מוצלח יותר בתיאור התקופה המוקדמת, ואחר כך כבר לא היה לו ממש מידע.
    על עפרה רודנר לא שמעתי, ארשום לעצמי לחפש 🙂
    תודה!

  2. מירי שחם 5 ביוני 2013 ב- 22:17 - Reply

    מעניין שרוב הבחירות של איני בקטגוריה של סופרים אהובים היא של כותבי סיפורים קצרים.

  3. בועז כהן 6 ביוני 2013 ב- 10:34 - Reply

    עשתה לי חשק גדול לחפש מיד את הספר של עפרה רודנר. לא שמעתי עליו.

  4. סוסית – לאה איני 24 באוגוסט 2016 ב- 17:33 - Reply

    […] השאלון ב'קורא בספרים' בעקבות הספר […]

השאירו תגובה