ל”אנשי פינות” יש בעיה של יחסי ציבור. להוציא בישראל של 2013 ספר שעוסק ביחסים בין ניצולי שואה לדור השני על רקע שנות התעצבותה של המדינה, נשמע כמו מתכון בטוח למנה של צקצוקי מבקרים בליווי פיהוק צרכני. גם אסתי ג. חיים הייתה מודעת לכך :
“על שולחן הכתיבה ערומים דפי הסיפור. אני אוספת אותם אל מעטפה חומה וטומנת במגירה. איך אחשוף אותם לעולם? מבקר חמור סבר עלול לומר, שוב סיפור על משפחת שואה מטורללת? למה אין ולו סופרת אחת שתרים את הכפפה ותכתוב סיפור הרפתקאות הגון שמתרחש בים הצפונים? והרי ממילא לא ישנה הסיפור דבר. ניצולי שואה ימשיכו לחיות בחוסר כבוד, ועדת התביעות תמשיך לממן מוזיאונים להנצחת גיבורים מתים במקום חיים שניצלו.”
אבל כמו בכל סיפור טוב, גם כאן הבלתי צפוי קורה. לא פיהוק ולא צקצוק, כי אם השתאות לנוכח הספר הנפלא הזה.
הספר מסופר מנקודת מבטה של דבורי, בת לניצולי שואה הונגרים, שלמעשה כותבת ספר על חייה ובעיקר על תקופת ילדותה. חיים מדלגת באמנות בין חיי ההווה של דבורי (בודדים וקודרים) לחייה בעבר (בודדים וקודרים אף הם), כאשר נקודת השיא והדמות המחברת בין כולם, היא דודתה של דבורי, אסתר-נייני, שמופיעה לפתע בחיי המשפחה ומחוללת לא מעט אירועים.
אבל האמת היא שסיפור המסגרת משמש רק כתפאורה לכוכבת האמיתית של הספר הזה והיא: היכולת של חיים לספר סיפור בצורה יפה, נוגה, עמוקה ועם זאת קולחת. כמו שיר עם ארבעה אקורדים מוכרים שבמפגש עם טקסט מדויק הופך ליצירה נוגעת (ע”ע לאונרד כהן או בוב דילן), כך גם הכתיבה של חיים מוקפת ברקע מוכר ומשומש (שואה/דור שני/ ישראל של פעם) שבמפגש עם הכתיבה שלה הופך לסוחף ומרגש.
היא מצליחה להביא את הקורא לשכנוע עמוק שמדובר בסיפור אוטוביוגרפי של דבורי למרות שמדובר בדמות בדיונית לחלוטין. היכולת המופלאה הזאת, שקשה לשים עליה את האצבע ולומר אלו מאפיינים של הטקסט הם שיוצרים את תחושת האמינות, גרמה לכך שבכל הראיונות שנערכו עם חיים בעקבות הספר, העיתונאים ניסו להבין האם דבורי היא בעצם אסתי. ובכן, התשובה, הבלתי נתפסת בעיני מי שקורא את הספר, היא לא. דבורי היא דמות בדיונית שמבוססת מן הסתם גם על אישיותה של חיים, אבל לא רק; וחלק מהאירועים בספר מבוססים על אירועים מציאותיים, אבל לא כולם; ואסתר-נייני, הדודה האהובה, הדמות שכמו ירדה משמים עד שכמעט אפשר היה לחשוב שהיא בסך הכל חברה דמיונית, גם אסתר-נייני לא הייתה ולא נבראה. לא היא ולא אף דודה אחרת דומה לה.
אז נכון, זה לא ספר מהפכני או פוסט מודרני שמנפץ קונבנציות ספרותיות מקובלות; הוא גם לא חף מרגעים קצת יותר חלשים. אבל בסופו של דבר הוא מספק את כל מה שאנחנו יכולים לבקש מספר: הוא מעניין, כתוב יפה, מרגש ומעורר מחשבות.
לא הכרתי את הכתיבה של חיים לפני שניגשתי לספר, על אף שזהו ספרה החמישי והיא זכתה כבר בעבר להוקרה ולהצלחה מסחרית מסוימת. אני מצר על כך, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם.
מומלץ.
ציטוט נבחר:
איני כותבת לזולת, מלבד המאמרים המיועדים לכתבי עת. ואולי אני כן כותבת לזולת בסתר לבי. אולי במקום חבוי, אי-שם בתוך חלל הנפש, הייתי רוצה שמישהו יקרא וידע את החיים שהיו כאן. לא את אלה הגדולים, החשובים, הנלמדים בין כה וכה, אלא את חיי הפינה המבוישים של מי ששורדים את הימים ללא מותרות וללא תהילה. הכתיבה הרי לא תשנה את החיים הללו, ובזכות הכתיבה לא נהיה פחות עניים או יותר בריאים וחזקים, אבל אם מישהו יקרא ויחוש שהכיר את האנשים הזרים, אלה שאף פעם לא הישיר אליהם עיניים, ולו לרגע, אולי יוארו אנשי האפור בזרקור זמני ממקד ויהיו לזמן קצר “גיבורים”.
עוד לא קראתי את הספר הזה אבל אני רוצה מאוד. קראתי שלושה ספרים אחרים של אסתי ג. חיים והם היו נהדרים. אהבתי את הדימוי של ארבעת האקורדים!
תודה לי. אני אנסה לומר לאסתי שמחכות לה פה מחמאות (אולי אני צריך להביא את האנשים לתגובות של הבלוג אחד אחד ובסוף יהיה דיון:)
ולגבי ארבעת האקורדים – כן, בכתיבה של אסתי יש משהו לא צעקני ולא מתחכם, אלא משהו פשוט ויפה. או פשוט יפה. גם ככה מה שרוב הסופרים מנסים לעשות (או האמנים בכלל) זה להתקרב ל”אמת”. אז יש כאלה שעושים את זה על ידי פירוק כל מיני מנגנונים מלאכותיים וקונבנציות של כתיבה, ויש כאלה, כמו אסתי, שמצליחים לעשות את זה בתוך הכללים המקובלים. וזה מצריך הרבה יותר עדינות ודיוק.
אסתי יודעת על אהבתי לספריה אבל מה שכתבת כאן בתגובה על העדינות והדיוק כל כך יפה! אז תקרא לה בגלל זה 🙂
[…] הבלוג (ביקורת על ספרה "אנשי פינות" תוכלו לקרוא פה). הסיפור הזה מציב את הבדידות היומיומית של הדמות הראשית […]
[…] אנשי פינות מאת אסתי ג' חיים (הוצאת כנרת זמורה ביתן) […]