קלאסיקות במבחן הזמן: תמול שלשום/ ש”י עגנון

לפני כמה שנים מצאתי בעזבונה של סבתי (שנפטרה לפני כ-20 שנה) כמות נכבדה של ספרים, וביניהם שני ספרים של ש”י עגנון – “אלו ואלו” ו- “תמול שלשום”.  לקחתי אותם והנחתי בספרייתי מתוך ידיעה שיום אחד אקרא בהם. ובכן, היום הזה הגיע לפני כמה שבועות (ואולי עברו כבר חודשים); הושטתי יד אל המדף, והוצאתי את הספר הכרוך בכריכה קשה ואדומה שעל שדרתו מוטבעת מעין פיסת עור ירוקה עם הכיתוב הזהוב והמהוה –

ש”י עגנון

תמול שלשום

הכריכה, הכיתוב והדפים המצהיבים עם ריח האבק החזק, עזרו לי להכנס לאווירה העגנונית. אבל עגנון לא באמת צריך את כל אלה. המילים והמשפטים שלו מהלכים קסם על הקורא מהרגע הראשון. כך נפתח הספר:

“כשאר אחינו אנשי גאולתנו בני העלייה השנייה הניח יצחק קומר את ארצו ואת מולדתו ואת עירו ועלה לארץ ישראל לבנות אותה מחורבנה ולהבנות ממנה.”

יש בשפה הזו משהו שקשה לפצח; מצד אחד היא כל כך שונה מהעברית השגורה בפינו ובמקלדתינו, ומצד שני אנחנו מבינים אותה בקלות יחסית (לעומת השפה התנ”כית למשל) ואף יכולים לעמוד על יופיה.

וזה בעצם כוחו של הספר וכוח כתיבתו של עגנון בכלל. נכון, יש בספר עלילה מרכזית ועלילות משנה, ישנם תיאורים יפים של התקופה וקיימים גם מעשים ספרותיים מרשימים שיוצרים דמויות עם עומק פסיכולוגי ורבדים עמוקים לסיפור. אבל בלי השפה הייחודית, כל אלה היו משולים לתזמורת בלי מנצח. השפה של עגנון היא שמחברת את כל האלמנטים הספרותיים האחרים לכדי יצירת מופת.

ו”תמול שלשום” היא אכן יצירת מופת ברמה בינלאומית.

הצרה היא, שהיא בלתי ניתנת לתרגום ועל כן כלל לא ברור כיצד יכול היה עגנון לזכות בפרס נובל לספרות. אבל מה לנו כי נלין? אין לי ספק שהתמזל מזלנו שאנחנו יכולים לקרוא את עגנון בשפת המקור ולהינות מכל מה שכתביו מציעים.

המפגש של הקורא הממוצע בן זמננו עם כתיבתו של עגנון יכול להיות לא פשוט. בעיקר בגלל השפה, אבל לא רק. “תמול שלשום” משרטט את חייו של יצחק קומר מנערותו בפולין דרך התאקלמותו בארץ ישראל (יפו, פתח תקווה וירושלים) ולבסוף בהשתקעותו בירושלים. העלילה מתקדמת באיטיות מסויימת ומעניקה מבט פנורמי על החיים בארץ ישראל של אותה תקופה ועל חייהן של דמויות שונות שפועלות בארץ (אפילו כלב משוטט הופך לדמות מרכזית בתולדות הסיפור).

אבל ההשקעה בקריאת הספר בהחלט משתלמת. ואפילו אם תחליטו לקרוא רק חלקים מהספר תוכלו לצאת נשכרים.

המספר בספר אומר על יצחק: “יש שהיה קורא להנאתו ויש שהיה קורא כדי לסגלו לו ידיעות. יש דברים שהבין ויש דברים שלא הבין, משום שחסרו לו ראשיתן של ידיעות. אבל אף באותם שלא הבין לא הייתה קריאתו לבטלה, שאם היה שומע חבריו מדברים עליהם לא עמד כגולם.”. כך גם הקריאה ב”תמול שלשום” – לא תמיד חייבים להבין הכל, אבל אפשר להפיק תועלת גם מהבלתי מובן (ולכל הפחות לעשות רושם בשיחות סלון).

אז האם “תמול שלשום” עומד במבחן הזמן? בהחלט כן. על אף שמדובר ביצירה מקומית, היא למעשה יצירה על-זמנית ואוניברסלית. עגנון כותב על עלייתו נפילתו של האדם, על מאוויו, פחדיו וחוסר תכליתו בעולם. אבל הוא גם נותן לנו מבט היסטורי וקונקרטי על החיים בארץ ישראל בשנים שהיתה תחת השלטון העות’מאני. את כל זה הוא עושה תוך שימוש בשפה מרהיבה שאי אפשר להפריז ביופיה.

ולבסוף, הוא גם משאיר אותנו עם אינסוף הירהורים על העולם, על אלוהים, על הדת, על ארץ ישראל ועל עצמנו. או במילותיו שלו: “קל להם לאותם שאינם טורדים עצמם בהרהורים יתירים, אם מחמת תמימות יתירה ואם מחמת חכמה יתירה, אבל כל מי שאינו לא תמים הרבה ולא חכם הרבה מה יענה ומה יאמר?”.

חובה לקרוא.

ציטוט נבחר:

הזמן מתחלק לכמה זמנים, עבר הווה ועתיד. עבר ועתיד שתי תקופות מסויימות הן, שמתחלקות מן הזמן כדבר שנחלק מדבר, אלא שהעבר יש בו תחילה וסוף, ואילו העתיד אין לו סוף. מי שהוא בעל בטחון מצפה לבאות, מי שאינו בעל בטחון דואג על עתידו. מי שהוא בעל מרה טובה שוכח את העבר, מי שאינו בעל מרה טובה אינו שוכח את העבר. אבל ההווה אף על פי שנחלק מן הזמן אינו זמן ממש, אלא ממוצע בין עבר לעתיד וסומך ונסמך על שלפניו ועל שלאחריו.

על הספר ברשת:

י.יציב , עיתון דבר (1 במרץ 1946) – חלק א’ וחלק ב’

 משולם טוכנר, עיתון דבר (27 באוגוסט 1948)

 דר’ סבטלנה נטקוביץ’, תרבות.IL – מאמר על ‘תמול שלשום’