1)  מהו הספר האהוב עלייך?

“כמו אבלאר, כמו אלואיז” מאת אברהם הפנר. סיפור היפתחות רגשית של איש תם וחכם, ילדי ומבוגר. וגם סיפור אהבה רומנטי במלוא מובן המילה, שמתייחס אל מכתבי אבלאר ואלואיז מהמאה ה-13. ושזור בו המון עושר תרבותי וידע, שאצל הפנר הוא חלק טבעי מן הנשימה של הדמויות והסיפור, ולא כרוך בשום התנשאות או ריחוק. ידע אצלו הוא לא כוח, אלא חיים ואהבה.

Of Human Bondage מאת סומרסט מוהם – תורגם לעברית “בכבלי אנוש“, אבל יותר מהכבלים, מדובר שם על תחבושות. יש שם אנשים על כל פניהם, גם השפלים והעלובים והמאכזבים, ומתוך זה צומח אישור הומניסטי אמיתי של ערך החיים.

“ג’יין אייר” מאת שרלוט ברונטה. ספר שאפשר לגור בו, והוא מתרחב ומתכווץ לפי מידות הקורא. כשהייתי ילדה הייתי עם ג’יין הילדה בחדר האדום. בנעוריי הייתי איתה בהתאהבותה ברוצ’סטר. עכשיו אני גם רוצ’סטר. נראה מה אגלה בפעם הבאה.

“עין החתול” ו/או “הכלה השודדת” של מרגרט אטווד. בגלל הפיוטיות והעומק הפסיכולוגי והמסתורין שמעבירים צמרמורת בעורף.

Morgan’s Passing של אן טיילר. אן טיילר נפלאה תמיד, ויודעת לכתוב מוחשי כל כך שכאילו מדלגים על המילים היישר אל התחושות, אבל הספר הזה במיוחד מכל ספריה, כי הוא מותיר מקום גם לרומנטיקה בתוך האשד השוצף של המציאות.

“דרומית לגבול מערבית לשמש” של מורקמי. כי הוא יודע ללכוד את המחוזות החמקמקים, הפרדוקסליים של האהבה, שבהם היא גם בית וגם מסתורין. בגלל השיחה של הפרוטגוניסט עם אשתו שבה נחשף עולמה הפנימי, ובגלל ההכרה שלא די בשיחה כזאת לגאולה. בגלל הסוף.

ואי אפשר בלי ספרי שירה, אלא שבשירה זה לא תמיד הולך אצלי לפי ספרים. אם הייתי צריכה לבחור שתי מהדורות “כל כתבי” לקחת לאי בודד – אז יהודה עמיחי ולאה גולדברג. כל חוויה מוכרת לי שאני מוצאת בכתביהם מזכירה לי שאולי אנחנו סיזיפוסים שונים, אבל לפעמים ההר דומה.

 2) מהו ספר הילדים האהוב עלייך?

“פצפונת ואנטון” מאת אריך קסטנר. אחותי ידעה אותו בעל פה בילדותנו ועד עכשיו אני יכולה לשמוע אותו בקולה. ו”מי יציל את תנינה” מאת נורית זרחי שמלווה אותי עד היום, ועוד על כך בתשובה 7.

3) מהו הספר האחרון שקראת?

“מזל עורב” מאת אמיר גוטפרוינד. סיפור על איש (חסר שם) שמאבד את אהובתו ואת ממלכתו – חברת סטרט אפ שהוא עצמו הקים, ומצטרף לחיפושים אחרי נערה נעדרת. זה ספר מעניין מאוד כי (זהירות ספוילר!) הוא ליניארי רק לכאורה: בעצם הוא בנוי כמו סליל, או בורג, עם שני סיבובים (כן, זה מזכיר קצת את הנרי ג’יימס למי שמכיר). קודם כול ניקח מן האיש הזה את אהובתו ואת ממלכתו ונראה מה קורה אתו, ואיך הוא מתמודד עם הייאוש. אחר כך בסיבוב הבא, העמוק יותר – האישה חוזרת, העבודה חוזרת, אבל הייאוש נשאר, גובר, מעמיק, נהיה אפל יותר וניהיליסטי יותר.

וסצנה אחת שנחרתה לי בראש כתמונה: הפרוטגוניסט מבקר בביתה של אישה יפה שהוא נמשך אליה וחושב שאין לו סיכוי אצלה. הוא מבקש רשות ללכת לשירותים רק כדי להציץ בדרך אל חדר השינה ולראות את מיטתה, הארץ המובטחת שאליה לא יבוא. תמונה נוגעת כל כך בערגה ובעצב ובייאוש שבה. ומבטו של האיש הזר אל פינת המיטה האסורה מזכיר קצת מבט של ילד אל מיטת ההורים.

 לפניו קראתי עוד ספר מעניין מאוד, “בת, אהובה” של ניר רצ’קובסקי. רצ’קובסקי, שהוא מתרגם מעולה מצרפתית (יצא לי לעבוד אתו על כמה ספרים כעורכת תרגום), יצר תמהיל מיוחד ומקורי של fiction עם מכתבים אמיתיים שתרגם, של המרקיזה המפורסמת בת המאה ה-17, מדאם דה סוויניה. זה מרתק לפרנקופילים כמוני אבל לא רק, כי הוא טווה את הדינמיקה המשפחתית ובייחוד את היחסים הסבוכים בין אם לבת, בצורה רגישה ואמינה.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

אף פעם לא התחברתי להרמן הסה… אולי עוד אנסה שוב.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

דוגמה אחת מני רבות לספר נפלא ומיוחד במינו שאולי לא זכה למספיק חשיפה הוא “מחלת האבנים” של מילנה אגוס, שיש בו תובנה עמוקה מאוד על זוגיות ורומנטיקה, מציאות ודמיון, ויש בו אחת מסצנות האהבה המפעימות ביותר שקראתי אי פעם.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

אברהם הפנר. ב”תפסן בשדה השיפון” הולדן אומר שסופר טוב זה מישהו שאחרי שגמרת לקרוא את ספרו, בא לך להרים לו טלפון. כמובן זה לא תמיד נכון, אבל עם הפנר כן. לשבת עם האיש הזה ולדבר שעות.

7) איזה ספר נתן לך השראה?

“מי יציל את תנינה” מאת נורית זרחי: ראיית העולם שלה, השפה שלה, ההיגיון המיוחד לה. בהשראת המכשפה תנינה והחתול שלה קורקבן כתבתי סיפורים על המכשפה אנדרלמוסיה וחתולתה דרלה, ואחדים מהם ראו אור בכתב העת “הפנקס”: כאן (הקישור לסיפור הראשון, ובתחתיתו יש קישורים לסיפורים הבאים).

גם מורקמי, בעיקר ב”קפקא על החוף” שלו וגם בכתבים אחרים, הצליח להשפיע עלי עד כדי כך שכתבתי לו סיפור מחווה (באנגלית): כאן.

8) ספר עיון מומלץ ?

 “סיפורים יכולים להציל“/ מרית בן ישראל.

נראה לי שכל השאלון הזה ממחיש שהם אכן יכולים.

***

לי עברון-ועקנין, 37, סופרת משוררת ומתרגמת. השתתפה לאחרונה באנתולוגיה “מלכה עירומה” בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ותרגמה בין השאר את ספריו של דויד פואנקינוס “העדינות” ו”המזכרות“.

מספריה: 

  • ספור לפני השינה (ירושלים : אופק ; קרית-גת : ההפצה, דני ספרים, תשנ”ד 1994) <איורים, סטלה פרלוב>
  • הדברים שהולכים לאיבוד (ירושלים : אופק ; קרית-גת : ההפצה, דני ספרים, תשנ”ד 1994) <איורים, סטלה פרלוב>
  • הבובה הכי מיוחדת בעולם (ירושלים : אופק, 1994) <איורים, סטלה פרלוב>
  • כשגל עוצמת עינים (ירושלים : אופק ; קרית-גת : ההפצה, דני ספרים, 1994) <איורים, סטלה פרלוב>
  • עד תפארת חיזורנו (תל-אביב : גוונים, תשנ”ט 1999)
  • התעוררות : קובץ סיפורים (תל-אביב : גוונים, תשנ”ט 1999)
  • יבשות נעות (חיפה : פרדס, תשע”ב 2012) <שירים>