בקצרה (מתוך גב הספר):
בנער האבוד של תומס וולף נמצאים קרוב לוודאי העמודים היפים והעזים ביותר בספרות האמריקאית שראו אור בשפה העברית בעשורים האחרונים.
היכונו למפגש עם ארצות הברית הישנה, עם כיכר רווית שמש בעיירה דרומית, עם יריד עולמי היסטורי, עם משפחה אחת ועם מחשבות רבות. כתיבתו של וולף עתירת רבדים, עד כדי כך שנובלה קצרה זו מקבלת נופך של רומן גדול. זהו שיעור בסגנון וחגיגה לאוהבי ספרות.
אנו עומדים מול נובלה בעלת ארבע מערכות, ארבע נפשות וארבע עדויות, שעם כל אחת מהן צולל הקורא צלילה ספרותית מזווית שונה, בניסיון ללכוד את הבלתי ניתן ללכידה: הזמן, הזיכרון ומה שאבד. ואמנם, עד תום הקריאה הולך ונבנה הרושם שהניצוץ הספרותי של תומס וולף עוצמתי עד כדי כך שהוא מצליח להשיג את הבלתי אפשרי ולהחזיר לדמויות, ולך קורא יקר, את הגלגל לאחור. האם אפשר לכנות זאת “נס”?
הנער האבוד / תומס וולף, הוצאת זיקית, 2013, מאנגלית: עודד וולקשטיין, 124 עמ’
על המחבר:
תומס וולף נולד בהאשוויל שבצפון קרוליינה בשנת 1900. הוא נחשב לאחד מגדולי הסופרים האמריקאים של המאה העשרים. וולף הותיר אחריו יצירות מופת בלתי נשכחות כגון “הבט הביתה, מלאך” (1929), “על הזמן והנהר” (1935),
(You Can’t Go Home Again” (1940″ .
כתיבתו האופיינית מערבת פרוזה מקורית מאד, פיוטית, נלהבת ומרשימה בכתיבה אוטוביוגרפית. ספריו, שנכתבו בתקופת השפל הגדול, תיארו את הגיוון והשונות של התרבות האמריקאית. כתיבתו הושפעה מזו של ידידו שרווד אנדרסון.
בשנת 1938, במסע למערב, חלה וולף בדלקת ריאות. התפתחו סיבוכים ובסופו של דבר התברר שהוא חולה בשחפת המוח. הוא מת כעבור שלושה ימים, בגיל 38.
דעתי:
“הנער האבוד” הוא ספר שקוראים עם מחנק בגרון. אמנם לא מדובר במלודרמה מלאת רגשות והתרחשויות, אבל משהו בספר הקטן הזה מצליח לפרוט בעדינות ובאיטיות על נימי הרגש וליצור חוויה ספרותית ייחודית שמעטים מהרומאנים הגדולים ועבי הכרס יישוו לה.
מדובר בנובלה שמחולקת לארבעה חלקים ובכל אחד מהם מתוארת אותה תקופה ואותו מקום בעיניהם של ארבעה עדים שונים, כולם בני אותה משפחה (שלושה אחים ואמא אחת). גרובר, הוא הנער האבוד, מתאר את התקופה הזו בזמן הווה – ראשית המאה ה-20 בדרום ארצות הברית, בכיכר הגדולה של עיירה קטנה וביריד הגדול של סנט לואיס. התיאור שלו נע בין ריאליזם פרטני שמאפשר לקורא לחוש את הכיכר, לראות אותה ולהריח אותה, לבין הגיגים מטפיזיים שנוגעים בעיקרם לנושא הזמן – להשתנותו המתמדת ולאי-השתנתו הנצחית: “‘… והאור שבא ומשתנה ושעתיד לחזור תמיד, וכל דבר שבא והולך ומשתנה בכיכר, ועדיין עתיד להיות כשהיה – הנה, ‘ חשב גרובר, ‘הנה הכיכר שאינה משתנה לעולם, שתהיה תמיד כפי שהנה. הנה חודש אפריל 1904. הנה הפעמון של בניין הרשות והשעה שלוש. והנה גרובר עם שק העיתונים שלו. הנה גרובר הזקן, כמעט בן שתים-עשרה שנים – והנה הכיכר שלעולם אינה משתנה, הנה גרובר, הנה החנות של אביו, והנה הזמן.’ כי כך נדמָה בעיניו מרכזו הקטן של יקומו הזעיר, תאונת בניינן של עשרים שנים, פרי גיבובם האקראי של זמן ושל מאבקים שנקטעו באבם. בעיני רוחו זה היה ציר הארץ, ליבת החלמיש של אי-ההשתנות, המקום הנצחי שכל הדברים באו אליו ועברו בו והוא עצמו הווה לעד ולא ישתנה לעולם.“
לעומת גרובר, שלושת העדים האחרים מסתכלים בפרספקטיבה על אותה תקופה ומנסים להשתמש בזיכרון על מנת לתפוס משהו מהעבר, אך תמיד משהו חסר. ההווה מורכב מכל כך הרבה פרטים שמגיעים לתודעתנו דרך החושים, עד שקשה מאד לתפוס את כולו באופן מודע; אך כאשר מדובר בעבר, זו כבר משימה בלתי אפשרית. ובכל זאת, הכשלון הידוע מראש לא מונע מאיתנו לנסות ולחוש את העבר שוב ושוב; אמו של גרובר מנסה להעלות בזכרונה את החוויות מאותו יריד בסנט לואיס בשנת 1904, אחותו נעזרת בתמונה ישנה בתקווה להגיע לתחושות משמעותיות יותר, ואילו אחיו הקטן מחליט לנסוע לאתר ההתרחשות עצמו שכמעט ולא נותר לו זכר כיוון שהוחלפו שמותיהם של הרחובות והוספו כבישים ומבנים חדשים. אף אחד מהם לא מצליח להשביע את תאוותו ולחוות שוב את אותם רגעים שאבדו לבלי שוב. הכל אבד בזמן שבא והלך.
“הנער האבוד” הוא ספרה השני של הוצאת זיקית – הוצאה עצמאית בבעלותם ובעריכתם של שירה חפר ואוריאל קון. אם ספרם הראשון, ‘פרנסוס על גלגלים’ מאת כריסטופר מורלי, היה מלא חיים, קליל ובעיקר כיפי (כפי שכתבתי כאן), “הנער האבוד” הוא כבר הרבה יותר לירי, פואטי ופילוסופי. ועדיין, כמו קודמו, גם הוא כתוב בשפה מדויקת וחדה, וארוז בנקיון הייחידוי שמאפיין את ההוצאה פרי עיצובם של דוד בן הרא”ש ונטע חמו.
כדאי לקרוא.
ציטוט נבחר:
ואתה יודע שאין לזה סוף, שטבעת ואין לך מוצא. אתה יודע שצללת, אבדת באמריקה, שהיא גדולה מדי בעבורך ואין לך בית. אתה יודע שאינך יכול לתפוס אותה ולאחוז בה, למצותה במילה בוערת, כדרך שפעם, בתקוותם ובשיגעונם של הנעורים והבדידות והלילה, ידעת שאתה יכול. כעת אתה יודע שאינך אלא חלקיק חסר-שם, אבוד בריק, צופן סתום ומאובק וקצר ימים, נישא סחרחר ובן-בלי-בית בזמן עצום לאין מספר, וכל החלומות, וכל הכוח והלהט והאמונה של נעוריך היו לאבק.
ואינך מרגיש דבר מלבד היעדר, היעדר, והשממה של אמריקה, הבדידות והעצב של השמים הגבוהים הרותחים, וערב יורד על המערב התיכון, על הארץ המתבצקת מוכת-החום, על כל העיירות הקטנות הבודדות, החוות, השדות, הכבשן המאכל של אוהיו, קנזס, איווה ואינדיאנה בסופו של יום, הקולות, אקראיים בתוך החום, קולות בתחנות הקטנות, שקטים, אקראיים, דהים ונמוגים לאותה ריקות עצומה ועייפות של חום, של מרחב, ושל השמים האדירים האלה, כבדי-הצער, השמים הכי גבוהים ונוראים.
על הספר ברשת:
עדנה אברמסון, הרפובליקה הספרותית
השאירו תגובה