מנפלאותיה של הספרות: לקראת סוף הספר ‘לימונוב’ של עמנואל קארר, אני מוצא את עצמי רוטן או מאוכזב בעקבות ההוראה הדיקטטורית של ראש ממשלת רוסיה ולדימיר פוטין להוציא מחוץ לחוק את המפלגה הקטנה שבראשה עומד גיבור הספר, אדוארד לימונוב. אחרי שלימונוב כיתת את רגליו ברחבי רוסיה ואסף לו קהל תומכים קטן, עד שסופסוף הוא מצליח, בא פוטין ומחסל את פרי עמלו בהינף יד כי הוא לא מעוניין באופוזיציה כלשהי.  הלב נחמץ. רק אז אני נזכר שבעצם מדובר במפלגה פשיסטית בעלת השם מעורר הפלצות – “המפלגה הנציונל בולשביקית”. ככה זה בספרות. בלי לשים לב אנחנו מזדהים עם הגיבור גם אם הוא פאשיסט, מיזנטרופ, חסר כל מוסר, ובנאדם דיי נורא באופן כללי (ע”ע גיבוריהם של דוסטוייבסקי ונבוקוב למשל).

לימונוב מחזיק בכל התכונות שהוזכרו לעיל ואף יותר. הוא פרחח, הוא משורר, הוא פושע, הוא אינטלקטואל, הוא בעד החלשים אבל גם חושב שהם לוזרים, הוא חובב נשים אבל גם שוכב עם גברים, הוא רוצה להיות עשיר אבל אוהב להיות עני – בקיצור הוא דמות מורכבת. או כמו שאומר קארר: “ובכל זאת, זה יותר מורכב מזה. אני מצטער. אני לא אוהב את המשפט הזה. אני לא אוהב את השימוש שעושים בו חוכמולוגים. מה שנורא זה שהוא לעתים קרובות נכון. גם במקרה הזה. זה יותר מורכב מזה”. וזה אכן מה שמאפיין את הדמות של לימונוב – היא תמיד יותר מורכבת מכל התבניות שננסה להכניס אותה אליהן. וזה מה שהופך את הספר של קארר למרתק.

אבל לא מספיקה דמות מרתקת בשביל להפוך גם את הביוגרפיה שלה למרתקת. כמו לורן בינה שכתב על ריינהארד היידריך ביוגרפיה חכמה ולא שיגרתית בספר “למוח של הימלר קוראים היידריך”, כך גם קארר משדרג את ז’אנר הביוגרפיה היבשושי שלמדנו להכיר; ראשית, בעצם הבחירה במושא הספר. מדובר בדמות מעניינת, אבל דיי שולית בסך הכל בהיסטוריה העולמית ואפילו בהיסטוריה הרוסית, וחשוב מכך, מדובר בדמות חיה. שנית, באופן הכתיבה מלא ההומור שנע בין כתיבה היסטורית לכתיבה פרוזאית וגולש גם לכתיבה אוטוביוגרפית של הסופר עצמו שבפרקים מסויימים מספר על חייו האישיים ועל חוויות שונות שעבר.

ובכל זאת, יש גם לא מעט בעיות בכתיבת ביוגרפיה על דמות כמו לימונוב. למרות שקארר מסתייג לא פעם מהתנהגותו של לימונוב, בסופו של דבר הוא דיי מעריץ אותו. וגם אנחנו כקוראים מתחילים להעריך, מבעד לעיניו של קארר, דמות שבכל סיטואציה אחרת סביר להניח שהיינו מתנגדים לה, מוקיעים אותה ואולי אפילו בזים לה. נקודת המבט הזאת הופכת במידה מסויימת את התנהגותו של לימונוב ללגיטימית. היחס המחפיר של לימונוב לנשים, למשל, יכול להשכח ככל שמעמיקים בספר ומתחילים להזדהות עם דמותו של הגיבור;  או את היחס האוהד שלו לפושעים שעם חלקם הוא מבצע פשעי מלחמה (חיילים סרבים) ועם חלקם הוא יושב בכלא בערוב ימיו. גם דמותו של הרוסי מקבלת פה חיזוק סטיראוטיפי – נוהג להשתכר, חסר מוסר, מעריץ כוח, לא אמפתי כלפי אבדן של חיים אדם.

 כמובן שקארר לא יכול להיות אחראי למעשיו של הדמות עליה הוא כותב ביוגרפיה, אבל יש שיגדיו שעצם ההתמקדות בדמות כה שלילית היא בחירה לא ראויה. על ביקורת מסוג זה לימונוב ודאי היה אומר – “לוזרים, אפסים, שיזדיינו!” כפי שהוא אומר לא פעם בהקשרים שונים לאורך הספר.

בסופו של דבר, ‘לימונוב’, הוא ספר מרתק, בלי קשר להיותו ביוגרפי. הוא מציג דמות יוצאת דופן על רקע מציאות יוצאת דופן של ברית המועצות הקומוניסטית שמתפרקת אט אט וגם של המערב (ארצות הברית, צרפת, ומדינות יגוסלביה לשעבר) בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה. אבל הדמות המיזנטרופית והנרקסיסטית של לימונוב לא מאפשרת אפילו להינות מהביוגרפיה עליו מבלי להרגיש את מבטו ההיפוטטי המזלזל בנו. הייתי מהמר על כך שמי שיאהב את הספר ייחשב בעייני לימונוב כאדם חסר אותנטיות, בורגני שאוהב לשמוע על הרוסי הפרחח והמוכשר בזמן שהוא יושב בפנטהאוז שלו או בבית הקפה השכונתי על מקיאטו וכריך בריאות; ומי שלא יאהב את הספר? ובכן, הוא ודאי ייחשב כאידיוט שלא מבין כלום מהחיים שלו.

אני נמנה עם הראשונים.

על אפו ועל חמתו של לימונוב.

 ___________

לימונוב מאת עמנואל קארר בהוצאת בבל, מצרפתית: עמית רוטברד, 357 עמודים.

ציטוט נבחר:

הוא מפלס את דרכו בין הערב-רב שמתקהל החל משעת בוקר מוקדמת באולם הכניסה, יוצא מהמלון, ומכיוון שאינו יודע היכן לפתוח בחיפושיו, הוא הולך ישר, מהר מאד כי קר לו בתוך אדרת המלח ובמגפיו נטולי הריפוד, כדי לחצות את השדרות הרחבות מדי הוא יורד למעברים התת-קרקעיים המוצפים במים מלוכלכים, העמוסים באנשים זועפים שעומדים בתור לפני דוכנים שבהם מוכרים דברים עלובים כמו צנצנות חזרת, גרביים, חצאי כרוב, ושאף פעם לא יתנצלו כשיחבטו את כנפי הדלת בפרצופך. הוא לא זוכר את העיר הזאת, שבה חי שבע שנים, כה אפרורית, כה עגומה, כה מקדירת פנים. מחוץ לתחנות הרכבת שהן ארמונות אמיתיים, שאין דבר שישתווה להן ביופיו במוסקבה, אין איפה להשתהות, לנוח, לקחת אוויר. אין בתי קפה, והוא נמלט לקומות מרתף, לירכתי חצרות אחרויות שצריך להכיר כי אין שום שלטי ציון, ואם אתה שואל משהו איזה עובר אורח הוא מסתכל עליך כאילו העלבת אותו. הרוסים, חושב אדוארד, יודעים למות, אבל בכל מה שנוגע לאמנות החיים הם תמיד אפסים.

על הספר ברשת:

עמיחי שלו, וואיינט

רונן טל, סופהשבוע

אריק גלנסר, 7 לילות של ידיעות אחרונות