קלאסיקות במבחן הזמן: גברת דאלוויי/ וירג’ניה וולף

מאת | 2013-05-02T20:21:01+00:00 2 במאי 2013|קטגוריות: קלאסיקות במבחן הזמן|Tags: , |תגובה אחת

בקצרה (מתוך גב הספר):

“גברת דאלווי” חושף זרמי מחשבה ופעולה ביום אחד בחייה של אישה אחת – קלריסה דאלוויי. כאשר קלריסה פוסעת ברחובות בבוקרו של יום קיץ, חולף מעליה מטוס שמצייר אותיות בשמיים ומושך את תשומת לבם של העוברים ושבים.

כמו המטוס שחג בלולאות, פה מותיר אות שם אוסף אחרת, כך עוקבת וולף אחר קלריסה והדמויות החולפות בחייה – מפיטר וולש, שדחתה מעליה לפני שנים, דרך בתה אליזבת, ומורתה חמורת הסבר של הילדה, דוריס קילמן, ועד ספטימוס וורן סמית המוכה הלם קרב ששוקע לאיטו בתוך השיגעון.

וולף חוקרת את היחסים בין גברים לנשים ובין נשים לנשים והחוטים המחברים בין כל הדמויות ברומן נמתחים והמתהדקים עם רדת הערב. וולף מובילה את הקוראים לתוך עולמן הפנימי של דמויותיה כשהיא מציגה תמונות כואבות מן העבר המדממות אל תוך ההווה, של תשוקה שהוכנעה על ידי תביעותיה של החברה.

מאנגלית: שרון פרמינגר, עטיפה: עדה רוטנברג, הוצאת ידיעות ספרים ופן הוצאה לאור, 227 עמודים.

 

על המחבר:

וירג’יניה וולף נולדה בלונדון בשנת 1882. את השכלתה היא רכשה בבית מידי אביה, מבקר הספרות לזלי סטיבן. לאחר מותו בשנת 1904 היא עברה עם אחותה ונסה ושני אחיה לבית ברובע בלומסברי, שייעשה מרכז לחבורת בלומסברי הנודעת. ב-1912 היא נישאה ללאונרד וולף, ושלוש שנים לאחר מכן פירסמה את ספרה הראשון, המסע אל החוץ.

בספריה אל המגדלור (1927) והגלים (1931) ביססה וולף את מעמדה כאחד הסופרים המובילים של המודרניזם. היא פיתחה בספרים אלה טכניקות ספרותיות חדשניות במטרה לחשוף את חוויית האשה ולמצוא אלטרנטיבה לנקודת המבט הגברית הדומיננטית. וולף התאבדה בטביעה בנהר בשנת 1941.

למעלה משישים שנה לאחר מותה מהוות יצירותיה של וירג’יניה וולף מקור השראה וממשיכות להשפיעה על קהל גדול של קוראים ויוצרים. וולף נחשבה במולדתה ובתקופתה לסופרת המודרניסטית הבולטת ביותר, ובמהלך השנים התפשט מעמדה זה אל מחוץ לגבולות אנגליה ואל תוך המאה העשרים ואחת.

אם תחילה בלטה בתחום “הביקורת החדשה”, הרי שעד מהרה הוכתרה וולף לאחת הסופרות הפמיניסטיות החשובות והמשפיעות של המאה העשרים, וכמי שעבודותיה עוסקות באופן פעיל בנושאים הפוליטיים, הפילוסופיים, ההיסטוריים והמטריאליים של תקופתה.

וולף שתרמה רבות לצורתו של הרומן המודרני ולרעיונות המרכזיים של התנועה הפמיניסטית, היתה גם הדמות המרכזית והמשפיעה ביותר בחבורת בלומסברי. יחד עם בעלה, הסופר והמבקר לאונרד וולף, יסדה את בית ההוצאה הוגארת’ פרס, אשר הוציא לאור את כל כתביה.

גברת דאלווי רואה אור במסגרת מפעל ספרותי של הוצאת פן וידיעות ספרים לתרגום מחודש של ספרי וירג’יניה וולף: הגלים (1931), תרגום: ליה נירגד; אורלנדו (1928), תרגום: שרון פרמינגר; אל המגדלור (1927), תרגום: ליה נירגד; ספרים אלו יצטרפו לתרגומה החדש של יעל רנן לספר חדר משלך (1929) אשר ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2004.

 

דעתי:

באחת הסצינות המפורסמות ביותר בספר “גברת דאלוויי”, חג מטוס מעל שמי לונדון ומצייר אותיות באוויר. העוברים ושבים מביטים בשמים ומנסים לצרף את האותיות לכדי מילה ברורה. גלאקסו? קרימו? טופי? אי אפשר לדעת. כך גם מתנהג הרומאן של וירג’יניה וולף – חג סביבנו, מצייר סיטואציות דחוסות בפרטים ומדלג בין מחשבותיהן של דמויות שונות, כשבסופו של דבר אנחנו נשארים מהופנטים וחסרי הבנה. מה בדיוק היא התכוונה?

 “גברת דאלוויי” מתאר יום אחד בחודש יוני שבו קלריסה דאלוויי מתכוננת לערוך מסיבה שתארח כמה מחשובי האישים בפולטיקה ובתרבות הלונדונית.  ממש כמו “יוליסס” של ג’יימס ג’וייס (שיצא לאור כשלוש שנים לפני), גם כאן מתואר היומיום העירוני (במקרה של ג’ויס הייתה זו דבלין) על רקע פעילותן ומחשבותיהן של כמה דמויות מרכזיות. הטכניקה הספרותית בשני המקרים גם היא דומה: “זרם התודעה” הידוע לשמצה. וולף, כמו ג’ויס, עוברת ממחשבה למחשבה ובין דמות לדמות ללא אזהרה מראש ויוצרת עלילה אקלקטית שהדבר היחיד שמחבר אותה הוא ציר הזמן שנע מההכנות למסיבה בבוקר היום ועד להתרחשותה בערב.

 אבל להבדיל מג’ויס, הכתיבה של וולף קולחת הרבה יותר ולא מייגעת את הקורא במבוך התרחשויות בלתי אפשרי. במובן מסוים, היא רחוקה יותר מזרם התודעה האמיתי שקיים אצל כולנו בכל רגע וכל דקה – הקפיצה שלנו בין מחשבות, בין נושאים ובין דימויים; אבל היא מבינה שמטרתה של ספרות היא לאו דווקא להתחקות במדויק אחרי המציאות, אלא לקחת מאפיינים מהמציאות, במקרה של הז’אנר הריאליסטי, ולייצר בעזרתם מעשה אמנותי מעניין. המשפטים של וולף ברורים ונהירים, והקפיצה בין הנושאים והדמויות יוצרת תחושה מסויימת של סחף ואיבוד שליטה, אבל לא של חוסר הבנה כפי שקורה ללא מעט סופרים שבוחרים להשתמש בטכניקה הזו. התחושה היא כמו לשכב על אבוב ולשוט במורד הנהר; אנחנו לא תמיד בטוחים איפה אנחנו בדיוק, קשה למקם, אבל הנוף ברור ואנחנו יכולים להבדיל בין המים, העצים, הסלעים וכו’.

 

הרומאן עוסק בשלל נושאים שהיו פורצי דרך בתקופה שבה יצא, וגם בימינו הם לא תמיד עניין שבשיגרה, כמו הומואירוטיות נשית, דיכאונות ושיגעונות, מוות והתאבדות, זקנה, נעורים, מלחמה, פולטיקה, דת ועוד ועוד. ומצד שני, ההתייחסות לכל אחד מהנושאים הנ”ל בהרבה מקרים עדינה ורומזת ולא מדובר בהתייחסות שתכה הקורא המודרני בתדהמה ותהפוך את עולמו. 

אז האם “גברת דאלוויי” הוא רומאן שעומד במבחן הזמן? לצערי, שוב, רק בצורה חלקית. ברגע שמסירים ממנו את החשיבות ההיסטורית כפורץ דרך ביחס לתקופה שבה נכתב, נשארים עם רומאן שמצריך מהקורא מאמץ מסוים כדי להסחף איתו בזרם התודעה ובנוסף, רומאן שלא מעורר בקורא רגש חזק או הזדהות כמו רומאנים קלאסיים אחרים.  מן הצד השני, “גברת דאלוויי” מספק הצצה מעניינת לחיים בלונדון של שנות ה-20 של המאה הקודמת ובגלל העיסוק שלו בנושאים שעדיין, כמעט מאה שנה מאוחר יותר, רלוונטיים לכולנו, הוא לא סובל מאותה ארכאיות שהרבה פעמים מקשה על הקוראים המודרניים בבואם להתמודד עם קלאסיקות ספרותיות.

כך שבסך הכל כדאי לקרוא ולהכיר (את הספר הזה בפרט ואת יצירותיה של וירג’יניה וולף בכלל), אבל כדאי עוד יותר להגיע עם הציפיות המתאימות  כדי לא להתאכזב.

ציטוט נבחר:

המוות הוא נסיון לתקשר; אנשים מרגישים שהם לא מסוגלים להגיע אל המרכז שחומק מהם באורח פלא; הקִרבה התרחקה; ההתלהבות דעכה; נשארת לבדך. ובמוות יש חיבוק.

על הספר ברשת:

אילת שמיר, הארץ 

הבלוג “מה שקרא”

קרן פייט, הנשמה מילולית 

One Comment

השאירו תגובה