1) מהו הספר האהוב עלייך?

שניים מחזיקים בבכורה מזה שני עשורים, ואני נורא מחכה שיהיה פתאום עוד אחד שייכנס לרשימה המצומצמת הזו.

הראשון הוא מאה שנים של בדידות של מארקס, שקראתי בגיל צעיר מדי ושינה את העולם הפנימי שלי. הרכיב אותו מחדש ממש. אני חושבת שזה משום שהוא ספר פנטזיה פרוע ושמח ועצוב ואמיתי לגמרי.

יש לי יחסים אישיים וקרובים עם כמה מהדמויות, ובייחוד עם חוסה ארקדיו ואאורליאנו 17. מארקס לימד אותי לכתוב, ומאז אני מנסה לשכוח, כי הנטייה שלי היא תמיד לחקות אותו באופן לא מודע. בספר הראשון הצלחתי לגמרי. בספר הנוכחי שאני כותבת שילבתי כמה וכמה אלוזיות אליו, רק כדי להרגיע את דחף החיקוי.

השני הוא העולם על פי גארפ, של ג’ון אירווינג. נדמה לי שלא היה ספר אחר שקראתי כל כך הרבה פעמים. גארפ הוא בעלי הראשון, האהוב. הוא כל כך פגום, כל כך דפוק עד העצם, שאני נותרת נאמנה לו על אף שאני נשואה גם לגבר אחר, שפוי ורגוע וכמעט מושלם.

זכורה לי במיוחד הקריאה השלישית בספר. גרתי אז בחדר קטן במשגב עם, ליד גדר המערכת, ובאמצע הלילה, כשסיימתי אותו, פשוט חיבקתי איתו והתחלתי לרקוד, דמעות בעיני (בלי ספוילרים, היתה סיבה טובה לבכי), ואז יצאתי מהחדר אל העולם הקפוא והמשכתי לרקוד לאור פצצות התאורה מעבר לגבול, ושרתי לו בקולי קולות את I’m still standing של אלטון ג’ון.

השכנים, כמובן, לא היו מאוד מרוצים.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

ללא תחרות, אורה הכפולה. הקול המספר של אריך קסטנר הוא ככל הנראה המושלם והמקסים ביותר שנתקלתי בו.

ברבות השנים קראתי על יחסיו המורכבים עם אביו ויחסיו הקרובים-מדי עם אמו, על ילדותו שלו ועל הרגלי הכתיבה שלו (באחו בהרים, לבדו, צופה אל הנוף עם הפרפרים) ועוד רבדים התפענחו לי. זה ספר שאין קץ לחוכמתו ועומקו, ובו זמנית הוא גם נורא מצחיק.

עד היום, בכל פעם שאני חולה, אני קוראת אותו שוב.

3) מה הספר האחרון שקראת?

“פרשת גבריאל תירוש” של יצחק שלו. מועמד רציני גם לסעיף הראשון. זו הפעם הרביעית. שאני קוראת את הספר הנפלא הזה, הפעם במסגרת תחקיר לעבודה אחרת.

זה ספר ימני, ממש, שעלילתו מתרחשת בתקופה שלפני הקמת המדינה. מורה כריזמתי ומיסתורי מדריך חבורת בני נוער אפופי הורמונים ובלבול למסע קיצוני, אכזרי ומסוכן. אבל הוא גם מעניק טעם לחייהם, וגם עשרות שנים אחר כך, המספר ממשיך לחפש את ריחו של מורהו, את דמותו הנעלמה, בכל אשר יפנה.

שלו הוא אחד הסופרים העבריים החשובים שחיו פה אי פעם, לטעמי. אבא שלי שכנע אותי בקושי רב לקרוא אותו, ואני אסירת תודה לו לנצח.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

“אדום החזה” של יו נסבו. באופן כללי, מותחנים מצפון אירופה, שהם להיט גדול של השנים האחרונות, משעממים אותי במידה שקשה לתאר.

ויוליסס, כמובן. ניסיתי כמה פעמים, וגם במקרה הזה פקטור השעמום הכריע אותי. אני בטוחה שזה לא הוא, זו האינטליגנציה המוגבלת שלי.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

לצערי, הרשימה כאן היא אינסופית. אבל אני אבחר אחד, שמזדהר כמו יהלום.

“כמו אבלאר, כמו אלואיז” של אברהם הפנר היה צריך לזכות להרבה יותר תהודה. הוא ספר חכם וחשוב.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

גבריאל גרסיה מארקס, ג’ון אירווינג וז’ורז’ אמאדו. לא יכולה להעדיף אחד מהם על פני רעיו הנפלאים.

אני אוהבת גם כמה וכמה סופרים מכאן. ביניהם בחרתי לציין את איילת גונדר גושן הצעירה והמוכשרת, שזכתה בצדק רב בפרס ספיר לספרי ביכורים השנה, ואת דורית רביניאן, שלספר שלה אחכה כמה זמן שרק יידרש.

וגם – פינה חמה במיוחד שמורה בלבי לשמעון אדף, אסף אשרי, רוני אשכול וורד טוכטרמן, שכותבים פנטזיה בעברית, ועושים את זה נפלא. רק שיכתבו עוד, והרבה, ומיד.

7) ספר שנתן לך השראה?

וואבי סאבי, של ליאונרד קורן. זה ספר קטנטן שמספר על החיפוש אחר היופי דווקא במה שישן, פגום, שבור.

מאז שקראתי אותו אני בוחנת מדי פעם את החיים והבחירות שלי לאורו, ומוצאת שהוא מחלחל לתוך החיים וההכרה בהמון דרכים מפתיעות.

8) ספר עיון מומלץ?

כשהלכתי לאוניברסיטה לא היתה עדיין אפשרות ללמוד כתיבה בישראל, וכך קרה שלא למדתי מעולם באופן מסודר. אי לכך, אני לומדת מספרים אמריקאים על האומנות היפה הזו ולא מעט גם ממגזין Writer’s Digest.

הספר שאני הכי אוהבת בתחום נכתב בתחילת המאה שעברה ושמו If you want to write. קניתי אותו בניו יורק, בשנה שגרנו שם, והוא גילה לי שלמרות שלא נמשחתי בידי איש, מותר לי לכתוב. הוא מאוד יקר ללבי מאז.

***

 

 

 

רוני גלבפיש, 43,  סופרת, עורכת , מתרגמת ומנחת סדנאות כתיבה.  במהלך השנים כתבה בעיתונים:  “דבר”, “על המשמר”, “טלגרף”, “מעריב” ו”גלובס”, ובאתרי האינטרנט וואלה, nrg ו-ynet.  בשנת 2010 הוציאה ספר ביכורים בשם “סיפור קטן ומלוכלך” (זמורה-ביתן). 
כותבת בלוג בשם “אם תרצי”