ביקורת ספרים: בעלת הבית/ נעה ידלין

מאת | 2013-04-25T20:42:48+00:00 25 באפריל 2013|קטגוריות: פרוזה, פרוזה מקור|Tags: , |8 תגובות

 בקצרה (מתוך גב הספר):

אסא פוגל, דוקטור בלי משרה ופרוד טרי, מתעורר בוקר אחד לחדשות מבהילות: אמא שלו האהובה, סמנכ”ל מרכז תיאודור הירש לשלום בר קיימא, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, אספנית אנינה של אמנות ישראלית ופעילה נמרצת בשלל אגודות ידידים – חשודה שגנבה ממקום עבודתה 3.4 מיליון שקלים.

עכשיו אסא מנסה לנווט בתוך מציאות טרופה: בין אחותו המשוכנעת בחפותה של אמה לבין אחיו הספקן; בין פרודתו הנוכחת בחיי כולם לבין החברים שנעלמים; בין טעויות ותיקות לעלבונות חדשים – והכול לעיני התקשורת, שאינה נותנת מנוח.

אבל יותר מכול עליו לבחון מחדש את דמותה המוכרת כל כך של אמו. מי היא האישה הזו, עם חוש ההומור הנהדר, השכל החריף והנטייה הקלה לצדקנות, שיושבת עכשיו במעצר בית?

 בעלת הבית מפרק את דמויותיו בסכין מושחזת ומרכיב מהן רומן מקורי ומסעיר על משפחה ועל כסף, על אימהות וילדים, על כישלון והצלחה, על מעמד ועל תדמית.

.

בעלת הבית מאת נעה ידלין בהוצאת זמורה-ביתן, 335 עמודים.

על המחבר:

נעה ידלין גדלה בתל אביב להורים שעלו ארצה מארגנטינה. סיימה תואר ראשון ושני בלימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים וביניהם התגוררה במשך חצי שנה בבייג’ינג ולמדה באוניברסיטה המקומית.

במקביל ללימודיה באוניברסיטה החלה לכתוב בשבועון הירושלמי כל העיר. בין השאר כתבה את הטורים “מנתחת מערכות” ו”חוזרת בתשובה” (שקובץ לימים לספר “שאלות קשות לאללה – אתם שואלים, אלוהים משיב”, בהוצאת חרגול-עם עובד ב-2005).

ב-2002 עברה לעיתון העיר, וב-2004 למעריב. בין השאר שימשה כעורכת ב”סופשבוע”, וכתבה ביקורות טלוויזיה, תרבות ותקשורת. במקביל שימשה כמבקרת תקשורת במגזין המקווןהעין השביעית, והגישה פינות תרבות ברדיו, בין השאר בתוכניתם של שי ודרור ובטלוויזיה.

מאמר שכתבה למגזין “העין השביעית” ולכתב העת “פנים”, “הדיקטטורה של הרגש”, נכלל בבחינת הבגרות בהבעה ולשון בשנת הלימודים תשע”ב.

מאז 2011 מנחה ידלין סדנאות כתיבה, יחד עם הסופרת ענת עינהר.

ספריה הקודמים של נעה ידלין, חיי מדף (זמורה ביתן, 2010) ושאלות קשות לאללה – אתם שואלים, אלוהים משיב (חרגול/עם עובד, 2005) זכו לשבחי הביקורת וסימנו אותה כאחד הקולות המבטיחים בספרות העברית.

דעתי:

נעה ידלין היא סופרת מבריקה. החכמה והשנינות נוזלות לה מבין האותיות וניכרות בכל אספקט של הכתיבה שלה. בספר החדש שלה, “בעלת הבית”, היא גייסה את התכונות הללו כדי לטפל בנושא הכה מרכזי בחיינו – הכסף.

הספרות הישראלית נמנעה לאורך השנים לעסוק בשקץ הזה, הכסף, שכולם רוצים הרבה ממנו, אבל מקפידים להדגיש שהוא לא העיקר ושהוא רק אמצעי, לא מטרה חלילה. אבל ידלין החליטה להציג לנו מראה ולהראות דרכה כמה הכסף הוא דווקא כן מטרה, והוא אפילו תשוקה או סם החיים שאף פעם אין מספיק ממנו . היא עושה זאת באמצעותה של משפחת פוגל – משפחה אשכנזית, ירושלמית (הם אהבו את ירושלים אהבת נפש; ככל שאפשר לאהוב את העיר הזאת ועדיין להיות שמאלני“), אמידה ומלומדת – שנאלצת להתמודד עם חשדות פליליים נגד אם המשפחה, אלישבע פוגל, שמואשמת בגניבה של 3.4 מיליון שקלים. ההאשמה הזאת הופכת את עולמם של כל בני המשפחה, ובמיוחד את זה של בנה האמצעי של אלישבע – אסא, דוקטורנט לסוציולוגיה שעוסק בביקורת על תנועות ניו אייג’ שונות, שהסיפור מסופר בעיקר מנקודת מבטו. 

בראיונות שונים סיפרה ידלין שההשראה לסיפור הגיעה בזמן משפט קצב, כאשר ראתה בטלוויזיה את גילה קצב  הולכת לצד בעלה, והתעניינה במנגנון שנכנס לפעולה בזמן שבן אדם שאמורים להכיר היטב פתאום מואשם במעשה בלתי ייעשה. ואכן, הספר מתאר באופן מדוקדק את המנגנון הזה; אסא מתחכש בתחילה לאפשרות שאמו נגועה בפלילים, אך הוא נאלץ אט אט להתפכח מתמימותו, שלמעשה, כך הוא מגלה, הייתה עצימת עיניים לדברים שנמצאו על פני השטח – מי כמו אסא יודע שתמימות אין בו, סתם מין ערמה ענקית, אפורה, של כל מה שהיה ומה שמוּכָּר, ונכונות לעשות הכול, כלומר שום דבר, כדי שכלום לא ישתנה.

אולם סיפור המשפחה הוא רק מצע לאלמנט העיקרי בספר והוא – יכולתה של ידלין לתפוס פנים שונות של הישראליות ולזקק אותן לתוך הכתיבה באלגנטיות ובהומור. זה מתחיל במשפטים קטנים כמו תעשה על זה גוגל אם אתה לא מאמין או בשימוש אינסופי בביטוים כמו וואלה?, לגמרי, איך אתה? וכו’; ממשיך בהבחנות במשפטים שחוקים שנאמרים בבתי קפה הוא הביט ביושבי בית הקפה, שדאגותיהם היו תלויות על פניהם, ואסף שברי משפטים שנישאו באוויר בקול רם מאד – לוקח את הפרוייקט הזה אֶז אִיז או שבסדר, אז לא, חלב פרה זה אסור לי לבטן, תרשמי, ניהול אמפתי, תרשמי נמחק אחר כך…; ומגיע לשיאו בתובנות על ההימצאות בנוכחותם של בעלי מקצוע שונים: וכך הפכו שניהם למין קונגלומרט נדל”ן וכספים מהלך, שאי-אפשר להיות בנוכחותם בלי להרגיש שהם אומדים אותך ואת דירת בו זמנית, מחרבים ומשדרגים ומוכרים אגב שיחה ממש; כפי שאי-אפשר להיות עם פסיכולוג בלי להרגיש מחוּלל וכפי שאי-אפשר לבלות עם קוסמטיקאית בלי להרגיש שהיא שופטת בחומרה את עור הפנים.

מי שעוד זוכים לטעום מחדות מילותיה של ידלין, הם האקדמיה ובעיקר העיתונות. האקדמיה, על רדידותה ועל נסיונה למצוא חן בעיני סטודנטים עם קורסים בעלי שמות כמו “מאפלטון עד וודי אלן” או “בציוץ חוקר – פייסבוק בטוויטר בשירות האקדמיה”; והעיתונות, על השטחיות, התבניתיות ולא פעם הטיפשות המגוחכת שהיא מייצרת חדשות לבקרים – הוא דיפדף בחיפוש אחר משהו לקרוא בו לכשיגיעו הקפה והמאפה, ומצא ריאיון עם שחקנית בסדרת דרמה שדווקא צפה בה. הוא למד שזאת הייתה השנה שלה: לא רק שהיא פרצה בסדרה הזאת, אלא שגם הזוגיות (הוא לא מהתחום ואני מגלה שזה דווקא נכון לי“) עשתה לה רק טוב, כמו גם הצמחונות, אף על פי שהיא ממש לא שופטת אף אחד וזה הכי לא בקטע מיסיונרי, היא עצמה אוכלת דגים פעמיים בחודש בלית ברירה, בהוראת רופא, אחרי שהתעלפה פעם אחת באמצע חזרה באירוע זכור היטב, כולם היו משוכנעים שהיא אנורקטית (“הלוואי! אני פריקית של פחמימות“) או על סמים (“לא מדבר אלי), אבל בעצם הסתבר שהייתה לה התחלה של אנמיה, אבל את זה כבר לא כתבו כמובן, כי זה לא מספיק צהוב. 

אמנם ההומור של ידלין והעוקצנות שלה יכולים להיתפס ככאלה שהופכים את הכתיבה שלה לפחות רצינית או עמוקה. אפשר אפילו לומר שהדמויות בספר, אולי בגלל ראיית העולם הצינית-מרירה של הסופרת, הן דמויות קרות ומלאות אינטרסים וכמעט שאין בהן חמלה וגדלות רוח. אבל כפי שאמרה ידלין בשאלון שענתה עליו בבלוג הזה, גם אני חושב ש”הומור דק בכתיבה עשוי רק לרומם אותה לגבהים חדשים, ואינו בשום צורה הופך אותה לפחות רצינית או טובה“. במיוחד אם הוא הומור שנון וחכם כמו זה של ידלין. 

“בעלת הבית”, אפוא, הוא רומן חכם, מצחיק ובעיקר מעניין. הוא מתמקם לו בנישה שכמעט ולא קיימת בספרות הישראלית – כתיבה איכותית אבל קלילה. רבים מהרומנים הגדולים בספרות העברית דורשים מאמץ רב בקריאתם ורבים מהרומנים הקלילים סובלים מאיכות כתיבה ירודה במיוחד. ידלין מצליחה לקחת את הטוב משני העולמות – כתיבה חכמה, מאד מצחיקה וחפה מטרחנות.  

 

ציטוט נבחר:

אסא אמר בתדהמה אמיתית, איש תוכן? הוא ויפעת צחקו על זה תמיד, איש תוכן, אשת תוכן, מה אתה עושה אני מייצר תוכן, כל העברית הזאת, החדשה והגסה, והלוא אין דבר ריק יותר מתוכן מאשר התוכן שמייצרים אנשי התוכן, מלבד אולי אנשי התוכן עצמם.

על הספר ברשת:

אריק גלסנר, בבלוג שלו 

מינו רודיטי, מגפון

רן בן-נון, ידיעות אחרונות

8 תגובות

  1. רוני 25 באפריל 2013 ב- 21:09 - Reply

    הציטוט שבחרת פשוט נהדר!

    • yarinkat 25 באפריל 2013 ב- 21:18 - Reply

      תודה רבה רוני! (למעשה צריך להודות לנעה על עצם כתיבת המשפט שציטטתי, אבל זה משמח אותי שמישהו טורח לקרוא את הביקורת בכלל, ואת הציטוטים שאני בוחר בפרט).

  2. […] 3) בעלת הבית/ נעה ידלין […]

  3. יסמין 1 בינואר 2014 ב- 21:18 - Reply

    גם, גם את הקטע הזה בבית הקפה סימנתי לי. אבל הפייבוריט שלי:

    בבית היו הדברים פשוטים: אלישבע טיפלה בכסף. לא בכסף נזיל, בטל, חשבונות, מזומנים, דברים כאלה, שבן עמי היה מעורב בהם היטב ובקי, אלא במה שמכונה “הנכסים” – אותן דירות אקסטרה שנוטות לצוץ במשפחות אשכנזיות ברבות השנים, נצר לדודים גלמודים ובני דודים עריריים, שחלקם השתגעו וקפצו וחלקם דווקא התחתנו אבל התאלמנו והבן קפץ, מותירים אחריהם דירות בערים נחמדות כמו ירושלים ותל אביב, ואם לא דירות אז קרקעות וחלקות שבכל זאת צריך להשקיע בהן עוד קצת.

    ופתאום חשב כמה מרובעים, ממסדיים, בני המשפחה שלו בעצם, עם כל הליברליזם המפואר וההומניזם וזכויות המיעוטים ורדיפת השלום והמוזיקה הקלאסית והבוז לתיאטרון המקומי והזכות לשמוע ואגנר. איזו אמונה יוקדת הם נושאים איתם בסתר לבם, ולא בצדק שיש להילחם למענו אלא בצדק טבעי שנעשה כל העת, ניצחון הטובים והמוכשרים על הטובים פחות מהם, אמונה עיוורת, נאיבית, כמעט פרוביניציאלית, בתקינותם הבסיסית של דברים, שמקרים פרטיים יוצאי דופן רק מחזקים אותה, אם הם משנים משהו בכלל. יש בהם משהו צדקני, חשב עכשיו, איזו מילה איומה, אבל זה נכון. הם מלאים בתחושה של צדק, יש בעולם הזה צדק, והם בצדו הנכון. והם חושדים בחלשים, גם אם לא יודו בכך אף פעם.

    קראתי לפני איזה שבועיים. התפעלתי.

  4. מאוכזב 18 במרץ 2014 ב- 9:11 - Reply

    סיימתי את קריאת הספר תוך תחושת אכזבה מרמת הספר והבעת סימן שאלה גדול על “הסכין המושחזת” שהפעילה הסופרת בתאור הדמויות. לכל היותר מדובר ברומן לנדל”ניסטים שיכול היה להסתכם בכתבת סוף שבוע מקיפה באחד המוספים.

  5. ישי 7 במאי 2014 ב- 15:20 - Reply

    כקורא אדוק של ספרות מכל העולם יכול לסכם ביקורתי על הספר בשתי מילים : זבל מרוכז . אם על ספר כזה מקבלים פרס כלשהו אוי למעניק הפרס . פשוט בושה וכלימה לעולם הספרות .

  6. ישראל רוזנבוים 24 ביולי 2014 ב- 15:08 - Reply

    לא נהניתי מקריאת הספר. הספר לא זורם. הכתיבה מתחכמת. אמנם העלילה מעניינת ומותחת אבל לא ראוי לפרס.

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 17 בדצמבר 2016 ב- 19:48 - Reply

    אכן ספר מהגרועים

השאירו תגובה