ביקורת ספרים: ילד עיר/ שהם סמיט

 בקצרה (מתוך גב הספר):

אחרי התחרות, במיניבוס שהחזיר אותנו לבית ספר, ישבתי בספסל האחורי לבד עם הבקבוק מים שרות נתנה לי.  עשיתי את עצמי ישן, אבל הייתי ער. כולם ידעו שלא כדאי להתעסק איתי או להגיד לי משהו. גם מורן, המורה שלנו לספורט, כבר התייאשה ממני והתיישבה מאחורי הנהג. היא לא ידעה שבדיוק עכשיו אני חושב מה הייתי אומר לה אם היה אפשר להחזיר את הזמן לאחור.  הסופרת שהם סמיט, כלת פרס ראש הממשלה לספרות, מספרת בגובה העיניים, ברגישות ובהומור, על שנה בחייו של עמוס: ילד עיר וילד סנדוויץ´,
על סף גיל ההתבגרות.  המאיירת מיכל בוננו מציירת את עמוס ועולמו בקו עדין ומקורי.

ילד עיר; שהם סמיט; כנרת בית הוצאה לאור; 88 עמודים

על המחבר:

שהם סמיט היא סופרת, סופרת ילדים, מתרגמת ומבקרת, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים תשס”ט, כלת פרס אקו”ם לספרות ילדים תשע”א. מספריה לילדים ולנוער: מי שתה לי?, אבא אכל דייסה, שישה גיבורים גדולים, שש גיבורות גדולות, האגדות שלנו.

דעתי:

כפי שכבר כתבתי בהזדמנות אחרת בעבר – אני לא בקיא בספרות ילדים; לא קראתי בתור ילד ואין לי ילדים או אחים קטנים. ובכל זאת, הגיע לידי הספר “ילד עיר” של שהם סמיט והחלטתי לפרסם את התרשמותי ממנו כיוון שאני חושב שהוא מייצג ז’אנר שונה, ואולי נדיר, בספרות הילדים המקומית.

על אף הצהרותיי  לגבי חוסר הבקיאות בספרות ילדים, יש לי היכרות מסוימת, גם אם שטחית, עם הנושאים בהן עוסקת הספרות הזאת, כיוון שבעוונותיי עבדתי בחנות ספרים של אחת מהרשתות הגדולות ושם נחשפתי לכותרים שונים ולצורתם (גם אם לא ממש לתוכנם). לכן, יכולתי להתרשם שהכתיבה לילדים מבוססת לרוב על סיפורי הרפתקאות – חלקם מדומיינים לחלוטין ולא קשורים לזמן ולמקום, וחלקם דידקטיים שמטרתם להנחיל ערכים ברורים או נרטיב היסטורי מסוים. “ילד עיר”, לעומת זאת, הוא ספר מאד ארצי, מקומי, כמעט דוקומנטרי, שמתאר את חייו של ילד בן 10 (מנקודת מבטו) במפגש שלו עם החברה (של הילדים ושל המבוגרים) ועם העיר. אין בו הרפתקאות גרנדיוזיות, רק רגעים קטנים שעולים מתוך השיגרה של ילד סנדביץ’ בישראל (ובתל אביב) של היום.

גיבור הספר, עמוס, משתף אותנו בהירהוריו ובראייתו את העולם. הוא מאופק מאד, חכם אבל מעט איטי (מה שמאפשר לו את ההתבוננות העמוקה יותר בעולם) וחוויותיו מציירות מעין דיוקן של ילד סנדוויץ בעיר – מציאת מקומו במשפחה, בין ההורים לשתי אחיותיו; התמודדות עם מושג הכסף (בין ילדים עשירים מבית הספר, הורים ממעמד כלכלי בינוני שלא יכולים ולא רוצים לקנות לו כל מה שהוא רוצה, וקבצנים שמקשטים את הדרך לבית הספר שלהם הוא בוחר לתת חלק מדמי הכיס שלו); הפנמת קודים של התנהגות נורמטיבית, אל מול השאלות והתהיות הפנימיות שמבקשות להתפרץ החוצה, ועוד.

 הכתיבה של סמיט מצליחה להלך בין הטיפות ולא ליפול להתיילדות, מחד, ולדידקטיות מאידך – תכונות אופייניות בכתיבה לילדים. הרגש העיקרי שהספר אמור לעורר בילד הקורא, מלבד העניין בסיפורים עצמם, הוא הזדהות. עמוס חווה חוויות שרוב ילדי ישראל בני גילו מכירים, ודרך הסיפור שלו, ילדים יכולים להרגיש שהם לא לבד בהתמודדות שלהם ושאין דרך אחת נכונה להתמודד עם דברים (כפי שלפעמים המבוגרים מנסים ללמד אותם). אפשר להשתמש בו כמעין מתווך בין הרגשות הפנימיים לחיים האמיתיים, ויש הרבה ילדים שמתקשים במעבר הזה.

אני לא יודע אם הילדים, שהתרגלו לפנות לספרות רק לצרכי סיפורי הרפתקאות, יסכימו לקבל את “ילד עיר” לחיקם בקלות, אבל אני חושב שכדאי להורים לנסות ולהכיר לילדים בגיל המתאים את הספר הזה, שיכול ללוות את חיי היומיום שלהם ולשמש להם מעין פסיכולוג או חבר סודי, ותוך כדי גם לעודד את הקשר לספרים ולקריאה. אני לא חושב שחייבים לעודד קריאה בקרב ילדים בכל מחיר (וכאמור, אני עצמי לא קראתי והנה אני כותב בלוג על ספרים), אבל אם כבר קוראים, כדאי שאלה יהיו ספרים שמציעים ספרות אינטילגנטית שמכבדת את הילדים כמו “ילד עיר”, ולא ספרים רדודים שפונים למכנה המשותף הנמוך ביותר רק כדי שההורים יוכלו להיות שקטים שהילד שלהם קורא.

 מומלץ להכיר.

 ציטוט נבחר:

מה שאבא ואמא לא מבינים, חשבתי, זה שאם יש לך משהו חדש, גם החיים כאילו פתאום נהיים חדשים. בגלל זה אנשים אוהבים דברים חדשים, לא רק בשביל להשוויץ.

על הספר ברשת:

רבקה קרן, הארץ

 מוטי פוגל, עכבר העיר

 טלי כוכבי, ‘הפנקס’