ביקורת ספרים: כסא פנוי/ ג’יי קיי רולינג

מאת | 2013-04-11T14:03:21+00:00 11 באפריל 2013|קטגוריות: פרוזה, פרוזה תרגום|Tags: , , |תגובה אחת

 בקצרה (מתוך גב הספר):

רומן גדול על עיירה קטנה…

מותו הפתאומי של בארי פֶרבְּראדֶר בגיל ארבעים וקצת מכה בהלם את תושבי העיירה פַּגְפוֹרד. על פני השטח, פּגפורד היא עיירה אנגלית מנומנמת עם כנסייה עתיקה וכיכר שוק מרוצפת אבנים עגולות, אבל מתחת למעטה הפסטורלי רוחש מאבק איתנים…

עשירים נגד עניים, ילדים נגד הורים, נשים נגד גברים, מורים נגד תלמידים… העיירה היא לא מה שנראה ממבט ראשון.

והכיסא המיותם שמשאיר בארי במועצת העיירה הוא עילה להתלקחות המלחמה האכזרית ביותר שידעה העיירה מעולם. מי ינצח במערכת הבחירות הלוהטת, עתירת הצביעוּת, המביאה לחשיפות לא צפויות?

כיסא פנוי הוא הרומן הראשון של ג’יי.קיי. רולינג למבוגרים, יצירה של מספרת סיפורים מחוננת מאין כמוה.

 כיסא פנוי / ג’יי. קיי. רולינג, מאנגלית: אסף גברון.  558 עמודים, 98 ש”ח, הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים.

 

על המחבר:

ג’ואן קת’לין רולינג נולדה וגדלה בגלוסטרשר, אנגליה, ולמדה בבית הספר היסודי טַטשיל, בתיכון מקיף ויידין, באוניברסיטת אקסטר (צרפתית ולימודים קלסיים), ובסמינר להכשרת מורים במנצ’סטר. הסיפור הראשון שכתבה רולינג, כשהיתה בת חמש או שש, היה על ארנב, ושמו “ארנב”. הרעיון לסיפור של הארי פוטר עלה במוחה במהלך נסיעת רכבת ממנצ’סטר ללונדון בשנת 1990. היא כינתה את הארי על שם חבר ילדות שלה, לאן פוטר. היא המשיכה לכתוב את הארי פוטר ואבן החכמים כאשר עברה להתגורר בפורטוגל, שם נישאה לעיתונאי טלוויזיה פורטוגלי ושם נולדה בתה ג’סיקה. זמן קצר אחרי הלידה נפרדה מבעלה ועברה עם בתה התינוקת לאדינבורו, סקוטלנד, שם החליטה לסיים את הספר בעודה חיה על קצבת סעד. כאם חד-הורית זה לא היה קל, והיא כתבה בקדחתנות בעיקר בבתי קפה, שאליהם שעטה בכל פעם שג’סיקה נרדמה בעגלה. היא השלימה את כתב-היד בשנת 1995, ובתוך שנה הוא ראה אור בהוצאת בלומסברי. את הספר השני חדר הסודות השלימה רולינג בעזרת מענק ממועצת האמנות הסקוטית. הארי פוטר ואבן החכמים התקבל מיד בביקורות נלהבות וזכה בפרסים חשובים, ביניהם פרס הספרים הבריטי היוקרתי לספר השנה לילדים, ופרס מדליית הזהב של סמרטיז-נסטלה.

דעתי:

ג’יי קיי רולינג היא וירטואוזית. פעמים רבות נוהגים להבחין בין אוּמנים (Craftsmen) – בעלי מלאכה שעיקר עיסוקם הוא טכני, לבין אוֹמנים (Artists) – אנשים שעוסקים בתחומים שונים ובמלאכות שונות ומוציאים תחת ידם יצירות שמציתות רגש בבני אדם וחורגות מהממשות הטכנית שלהן (סיפור, ציור, שירה, צילום וכו’); במקרה שלנו, אפשר לומר בבטחה שג’יי קיי רולינג היא אוּמנית משובחת ומבריקה, לפחות במובן של המלאכה הטכנית של כתיבת סיפור – היא מצליחה ליצור עולם מלא, ריאליסטי, אמין ומדויק מאד שקל להסחף לתוכו והוא קולח מהרגע הראשון. זה תנאי כמעט הכרחי בספרות, אבל לא מספיק.

נשאלה השאלה, כמובן, האם רולינג היא גם אוֹמנית.  כאן הדבר כבר שנוי במחלוקת.

גילוי נאות (יש לי הרבה כאלה לאחרונה) : מעולם לא קראתי ספר מסדרת ‘הארי פוטר’ וגם לא ראיתי אף סרט, כך שההיכרות שלי עם עבודתה של רולינג היא קלושה עד בלתי קיימת. למעשה, זו הפעם הראשונה שאני כותב ביקורת על ספר שנמצא בזמן אמת בראש רשימת רבי המכר. ואולי חוסר ההיכרות היא יתרון כשניגשים לכתוב על “הספר הראשון של ג’יי קיי רולינג למבוגרים”.

 

ובכן, ‘כסא פנוי’ הוא ספר מבריק. רולינג מתארת עיירה אנגלית קטנה שרוחשת תככים ומזימות לאחר מותו הפתאומי של יושב ראש מועצת העיירה; אבל העיירה הזאת מסמלת כל קבוצה קטנה של אנשים שאנחנו מכירים – משפחה, שכונה, קיבוץ, מושב, שטייטעל, עיר (אפילו ניו יורק של וודי אלן מתנהגת באופן דומה לא פעם) או האנושות בכללותה. כולנו יודעים כמה אנשים יכולים להיות קטנוניים, מרוכזים בעצמם, מלאי סכסוכים עם עצמם ועם העולם – וכולנו אוהבים לקרוא עליהם ולגחך על עצמנו.

רולינג קוראת אותנו כמו ספר פתוח. היא מפעילה את הדמויות שלה כך שלא תרגישו לרגע שהן בדיוניות. וכמו ברוב המקרים בחיים – אין ממש גיבורים בסיפור הזה. כולם חוטאים, כולם לא מושלמים, כולם חושבים בעיקר על עצמם ולא רואים מעבר לקצה אפם. חוץ מהמתים כמובן, שלרוב ממורקים מכל חטאיהם.

 

אבל בכל זאת, על אף השנינות והתחכום בכתיבתה של רולינג – משהו חסר בספר. ריבוי הדמויות קצת משטיח כל אחת מהן ומרוקן מעט את עולמן הפנימי. התחושה היא שהכתיבה של רולינג היא מאד תכליתית – כל תכונה או פעולה של מי מהדמויות תעזור להתפתחות העלילה בהמשך. התכונה הזאת גם הופכת את הכתיבה שלה למאד קולנועית או טלוויזיונית.

אנחנו נמצאים בעידן של סדרות איכות שמתמקדות לרוב במקום מסוים ובתקופה מסוימת ומתארות לנו את חייהן של מספר רב של דמויות ואת הקשרים בינהן. “כסא פנוי” יכול להפוך בקלות לסדרה כזאת. הדמויות של רולינג כל הזמן פועלות, גם כשהן חושבות, וזוהי שפת כתיבה שמתאימה למדיום הקולנועי והטלוויזיוני כמו כפפה ליד.
גם הסיום של הספר מזכיר את המדיום הויזואלי (ובכך מחליש את המעשה הספרותי לדעתי); אחרי שלמדנו להכיר את הדמויות המרכזיות בעיירה על שלל מעלותיהן ומגרעותיהן (בעיקר מגרעותיהן), מגיע החלק האחרון ושוזר את כל החלקים כך שביום אחד, פחות או יותר, כל הדברים יתחברו (או יתנגשו). פה רולינג קצת חורגת מהריאליזם המדויק שאפיין אותה בתיאור של פגפורד (ע”ע ‘העיירה האנגלית הקטנה’); כמובן, החיים יכולים להיות מפתיעים ומלאי צירופי מקרים, אבל לרוב הם מורכבים מחיי יומיום קטנים וחסרי חשיבות שרולינג הצליחה לתאר בצורה מדוייקת לאורך הספר. הבחירה שלה בסיום שבו לכל הדמויות יש חלק והכל מתנקז ליום אחד, מרחיקה אותה מהחיים עצמם (ומז’אנר הריאליזם הספרותי) ומקרבת אותה לתיאור ההוליוודי שלהם.

 

אם כן, באשר לשאלה האם רולינג היא גם אוֹמנית טובה בנוסף להיותה אוּמנית ומספרת סיפורים מבריקה – אני חושב שהתשובה היא לא. או לא מספיק. יש פער גדול מידי בין יכולותיה הפנומנליות בתור מספרת (ובתור אדם כותב התרשמתי מכך מאד) לבין הערך האמנותי של יצירתה.

בדומה לשחקני כדורסל עם נתונים פיזיים לא פחות טובים (ואולי אף יותר) משל מייקל ג’ורדן, שרובם לא התקרבו ליצירתיות שלו על המגרש, כך גם במקרה של רולינג: יכולות מרשימות (שאולי אף פוגעות בה), ובכל זאת חסר משהו כדי להפוך את “כסא פנוי” ליצירת מופת.

 

ועדיין, גם אם לא מדובר ביצירת מופת, כיף מאד לקרוא את הספר וגם מומלץ לכל כותב להחשף אל כתיבתה של רולינג וללמוד ממנה כמה שיעורים בכתיבת סיפורים.

 

 

ציטוט נבחר:

“מה?” אמר הווארד, שחזר לשיחה. “מה אמרת על בית חולים?”

“סם ואני נסענו באמבולנס,” ביטא מיילס בבהירות. “עם מרי ועם הגופה.”

סמנתה הבחינה שהגרסה השניה של מיילס הדגישה את מה שאפשר לכנות הזווית היותר מסחרית של הסיפור. סמנתה לא האשימה אותו. שכרם על החוויה הנוראה שעברו היה הזכות לספר עליה לאנשים.

על הספר ברשת:

אריק גלסנר, ידיעות אחרונות

 לילך וולך, וואלה!

אריאנה מלמד, וואיינט

זהרה רון, גלובס

אפי טריגר בבלוג שלו

One Comment

  1. […] הספר עצמו. כמו ברומן של ג'יי קיי רולינג למבוגרים – "כסא פנוי" – גם כאן ישנה סביבה סגורה ובלתי משתנה (אצל רולינג […]

השאירו תגובה