בקצרה (מתוך גב הספר):
מה קורה כשהשטן מגיע לכפר באוסטריה, מתחבר עם שלושה מילדי המקום, וממחיש להם כי ההבחנה בין טוב ורע ויכולת הבחירה של האדם הן הבל הבלים? שלשלת האירועים הפנטסטיים מוכיחה שוב ושוב את טענת השטן בדבר נחיתות המין האנושי. מארק טויין מפליא לבנות תמונה של מקום נידח באירופה במאה ה – 16, בו בני האדם טרודים לשווא בייחוס משמעות לדברים בעולם רדוף אמונות טפלות של כמרים, אסטרולוגים, מכשפות, חתול שמייצר מטבעות זהב, ועוד. “אין לי יחס מיוחד לשטן,” אומר טוויין באחד ממאמריו, “אבל לפחות אין לי דיעה קדומה עליו… הייתי מעדיף לפגוש בו וללחוץ את זנבו.”
תרגום מאנגלית: רות בונדי. הוצאת גוונים, 142 עמ’, 78 ש”ח.
על המחבר:
מארק טוויין הוא שמו הספרותי של סמיואל לנגהורן קלמנס – סופר, עיתונאי והומוריסטן אמריקני. טווין נולד וגדל במיזורי, על שפת המיסיסיפי, ונופי הדרום העמוק ליוו אותו כל חייו ומצאו את ביטויים ביצירותיו. טוויין לא כתב לבני הנעורים בלבד, אף שפרסומו העולמי בא בעקבות “הרפתקאות טום סוייר” ו”הרפתקאות הקלברי פין”, ובספריו יש מזיגה של הומור וביקורת חברתית נוקבת. “הזר המסתורי”, שראה אור 6 שנים אחר מותו, נכתב בתקופה קשה בחייו – הוא פשט את הרגל, ובתו מצאה את מותה הטרגי ב – 1896 – ויש בו, לפיכך, נימה של מרירות, בצד נסיון להתמודדות אופטימית עם מצבו של האדם.
דעתי:
את החג השני של פסח (2013 שנה פחות שבוע לצליבת ישו), ביליתי בחברת אחיינו של השטן, או כפי שמארק טוויין מכנה אותו בספרו – “הזר המסתורי”. העלילה פשוטה – בחורף שנת 1590 מגיע לעיירה אוסטרית קטנה בשם אזלסדורף, זר מסתורי שפוגש ביער שלושה נערים. כשהם שואלים אותו מיהו, הוא עונה “מלאך”. אחד הילדים שואל מה שמו והוא עונה בשלווה: “שטן”. הילדים נרתעים וכשטן שואל אותם מה קרה, הם עונים: ‘שום דבר, רק שזה נשמע שם מוזר למלאך.‘
‘כן – הוא הדוד שלי’ עונה שטן, ‘…זו משפחה טובה – משפחתנו…. אין טובה ממנה. הוא בן המשפחה היחיד שחטא איי פעם.‘
אחיינו של השטן מחולל כל מיני ניסים בכפר שיוצרים שלל של אסונות או ברכות – תלוי בעיני מי – כפי שמסתבר מקריאה בספר. האם שריפת אישה באשמת כישוף לא עדיפה על חיים שלמים של סבל ועוני? שטן טוען שבהחלט עדיף להשרף. הילדים רואים בזה אכזריות.
וכך מתגלים בספר הפערים בין זווית הראייה האנושית (במיוחד זו הנוצרית של שלהי ימי הביניים), לבין זוית הראיה הקוסמולוגית שאוחז בה הזר המסתורי.
ברובד הפשט של הסיפור, מובאים סיפורים פנטסטיים שמתרחשים על רקע אירופה רדופת הרוחות של סוף ימי הביניים ותחילת העת החדשה המוקדמת. השטן עושה מעשי כשפים וחושף את הנבערות של אנשי המקום שאוסרים ומעלים על המוקד את כל מי שחורג בדרך כלשהי מההתנהגות העדרית המצופה.
אבל על אף הידע ההיסטורי שטווין מפגין באשר לכפר האוסטרי של סוף המאה ה-16, ברור לחלוטין שמדובר בסיפור אלגורי דרכו יכול הסופר להתמודד עם התנהגותם של בני האדם ועם אמונותיהם ובעיקר לקעקע אותן. מבעד לעיניו של השטן בני האדם נראים אפסיים, טיפשים, רעים ויותר מכל מגוכחים – כיוון שהם רואים בעצמם יצורים נעלים, בעלי מוסר, שנעשו בדמותו של אלוהים ולכן הם טובים יותר משאר יצורי העולם. השטן מראה לנו כיצד ההתנהגות הזו נראית “מהצד”.
באחרית הדבר של הספר, מובא קטע מתוך מאמר של טווין, שמסביר בדיוק את מניעיו לכתוב ספר כמו “הזר המסתורי”.
“אין לי יחס מיוחד לשטן, אבל אני יכול, לפחות, לטעון שאין לי דעות קדומות נגדו. ייתכן אפילו שאני מצדד בו מעט, משום שהוא לא זכה לייצוג הוגן. כל הדתות מפיצות כתבי קודש נגדו ואומרות עליו את הדברים הפוגעים ביותר, אבל אנחנו אף פעם לא שומעים את הצד שלו. אין לנו דבר מלבד ראיות התביעה ולמרות זאת גזרנו את דינו. לדעתי, זה פוגע בסדר הטוב. זה לא-אנגלי; זה לא-אמריקאי; זה צרפתי.
ללא תקדים זה, אי אפשר היה להרשיע את דרייפוס.
בוודאי שגם לשטן יש טיעון כלשהו, זה מובן מאליו. אולי הוא רעוע, אבל אין בכל כלום; אפשר לומר זאת על כל אחד מאיתנו. ברגע שאוכל להניח את ידי על העובדות, אקח על עצמי את משימת טיהור שמו. אם אוכל למצוא מו”ל לא פוליטי. זה מסוג הדברים שהיה עלינו להיות מוכנים לעשות למען כל מי שרובץ עליו ענן של חשד. אולי לא נרחש לו כבוד, מפני שזה יהיה לא נבון, אבל אנחנו יכולים להעריך את כשרונותיו, לפחות. מי שהחזיק במשך אלפי שנים בעמדה המרשימה של מנהיגן הרוחני של ארבע חמישיות מהמין האנושי, ומנהיגו הפוליטי של כולו, חייבים לזקוף לזכותו כישורים ביצועיים מן הדרגה הגבוהה ביותר. בנוכחותו הנשגבת מתגמדים שאר האפיפיורים והפולטיקאים והופכים ליצורים מיקרוסקופיים. הייתי רוצה לפגוש אותו. הייתי מעדיף לפגוש אותו וללחוץ את זנבו יותר מאשר כל חבר אחר בברית האירופית.”
טווין, אם כן, מבקש להיות “פרקליטו של השטן” ולאורך הספר הוא עושה זאת בחינניות ובהומור רב. אבל בפרק האחרון, שאורכו בסך הכל ארבעה עמודים, הוא למעשה מודה שהשימוש בשטן היה רק כלי כדי לשטוח את הפילוסופיה שלו לגבי האדם, אלוהים, התודעה ועוד שלל נושאים מטאפיזיים. כדי להמנע מספויילרים, לא אציג כאן את דבריו של טווין, אבל רק אומר שמדובר בדיון שמזכיר את עיסוקם של פילוסופים כמו דקארט בשאלת קיום האדם וקיום האל.
בסך הכל מאד נהניתי מהספר. נכון, הביקורת של טווין על האנושות בכלל ועל הדת הנוצרית בפרט, היא לא משהו שחדש לנו במאה ה-21, ויש בנמצא עשרות ספרים, סרטים ויצירות אמנות אחרות שבאו חשבון עם המין שלנו. ונכון, העלילה עצמה היא דיי פשוטה והדמויות עצמן מאד שטוחות. בכלל, הספר יצא לאור רק אחרי מותו של טווין תוך עיבוד מספר גירסאות שהסופר כתב (באחת מהן הופיעו לצד השטן גם דמויותיהן של האקלברי פין ותום סויר), כך שאולי ההתייחסות לעלילה צריכה במילא להילקח בערבון מוגבל.
אבל בכל זאת, “הזר המסתורי” הוא ספר כיפי (כן כן), שמצליח לעסוק בשאלות הכי גדולות של האנושות (במיוחד זו היהודו-נוצרית), ולמי שבנוסף אוהב גם את האווירה הכפרית של אירופה בשלהי ימה”ב (כמוני למשל), צפויה הנאה גדולה מהספר.
ציטוט נבחר:
“איזה טיפשה אתה!” אמר. “האם אתה עיוור עד כדי כך, שלא גילית עדיין ששפיות ואושר הם שילוב בלתי אפשרי? שום אדם שפוי לא יכול להיות מאושר, מפני שהוא חי במציאות ורואה כמה היא נוראה. רק המשוגעים יכולים להיות מאושרים, וגם ביניהם, מעטים בלבד. המעטים המדמים בנפשם שהם מלכים או אלים, מאושרים, השאר אינם מאושרים יותר מהשפויים. “
על הספר ברשת:
השאירו תגובה