בקצרה (מתוך גב הספר):

כשבעלה של ענבל, ביולוגית צעירה החוקרת תקשורת בין מולקולות, אומר לה פתאום תוך כדי קריאה בעיתון, “בואי ניפרד,” היא בטוחה שהוא מתכוון לשם של סרט חדש.

אך כשהיא קולטת שהוא אכן מתכוון לכך, קורסות כל החומות שבנתה סביבה כל השנים. המומה, היא יוצאת מדירתם, שועטת במורד המדרגות, ומתחילה לרוץ.

הריצה חסרת המטרה הופכת בהדרגה למסע אינטימי חסר פשרות, דחוס באירועים מוזרים, שבמהלכו היא מנסה להתחקות אחר הרבדים הבלתי פתורים של חייה, לפענח את סוד היעלמותו המסתורית של אביה, להבין את הקריירה שבחרה לעצמה, ולתקן את יחסיה הסבוכים עם אלינור, אחותה הבלתי מושגת, שטרגדיה שחוו הרחיקה אותן זו מזו.

ענבל מדלגת בין זמנים ומקומות, נתקלת בשלל טיפוסים יוצאי-דופן, ותוך כך מגלה את עצמה, את נשיותה ואת יכולתה להשלים עם העבר ולהתמודד עם ההווה.

החתול של שרדינגר הוא סיפור אנושי מעורר השראה, רווי בהומור, עצב ותקווה על אישה אחת שבבוקר אחד מתהפכים חייה ומאלצים אותה להיוולד מחדש.

.

החתול של שרדינגר מאת אילן עמית בהוצאת אריה ניר, עיצוב העטיפה: אורית אייזנברג, 190 עמודים.

על המחבר:

אילן עמית למד מדעי החיים וקולנוע, פרסם מאמרים במדע פופולרי למבוגרים ולילדים וסיפורים קצרים בכתבי עת. החתול של שרדינגר הוא ספרו השלישי. ספרו האחרון אישה אחת נפלה (הקיבוץ המאוחד, 2009) זכה לשבחי הביקורת. חי בתל-אביב, אב לשתי בנות, ומשלב בין כתיבה, מיזמי קולנוע, וניהול עסק גלובאלי בתחום היהלומים.

דעתי:

כאנשים בכלל וכקוראי ספרים בפרט, אנחנו מושפעים לא מעט מדעות קדומות ומרושם ראשוני. גם הנאורים והליברלים מבינינו, ואני נוהג להחשיב את עצמי ככזה, חוטאים בלי סוף בדעות קדומות. כשנראֶה, למשל, שם של סופר יפני על עטיפה של ספר, יתעוררו בנו ציפיות שונות מאשר אם יהיה זה שמו של סופר ערבי או אמריקאי. כנראה שאין מה לעשות וזו הדרך של המוח למיין ולסדר את העולם ואת המציאות הכאוטית שאנחנו פוגשים בכל דקה, ובכל זאת ניכרת אכזבה מסוימת בכל אחד, כשהוא מגלה על עצמו שהוא קצת פחות טוב ממה שחשב.

וכך קרה לי עם הספר החדש של אילן עמית; בגב הספר הובאו כמה פרטים ביוגרפים מחייו של הסופר ובסופם נאמר כי עמית משלב “בין כתיבה לניהול עסק גלובלי בתחום היהלומים”.  מיד דימיתי לעצמי סוחר יהלומים ממולח שמרוב חשיבות עצמית חשב שהוא יכול לשלוח ידו גם בכתיבה. ובכלל, שמעתם פעם על סופר חשוב שהיה בעסקי היהלומים בחייו הבוגרים? טולסטוי? דיקנס? המינגווי? (אני כבר מנחש שעכברי הספרים ישלפו שם של סופר גדול שעסק ביהלומים, אבל כמובן שזה לא ישנה, כי בסך הכל רציתי להבהיר את קטנות מחשבתי).

אבל כפי שודאי צפיתם, המפגש עם הספר הבהיר לי שהדעות הקדומות שלי לא היו במקום. יהלומים או לא, אילן עמית הוא סופר שיודע לכתוב דמויות בעלות עולם רגשי עמוק וגם לטוות סביבן עלילה מעניינת וסוחפת (אף כי יש לי ביקורת עליה, שתובא בהמשך).

“החתול של שרדינגר” מתאר כמה ימים בחייה של ענבל שטרן, דוקטורנטית לביולוגיה מולקולרית, מרגע שבעלה מחליט להפרד ממנה.
לתחושתי, הדמות שלה מעט מתחכמת מידי, דבר שהקשה עלי להתחבר אליה בעמודים הראשונים של הספר, על אף אירוע הפרידה שעברה זה עתה. ההתחכמות מתבטאת במשפטים כמו “ומולי פרוש פרוטוקול הנישואים שלי. סליחה, פרוטוקול הניסויים שלי” או “הצימר הגלילי המנצנץ באופק רבץ עלי כמו סוף שבוע בכלא מעשיהו“. באנגלית קוראים לזה “smartass“, ביידיש – “אוברחוכעם”. מצד שני, יש הרבה אנשים מתחכמים בעולם, כך שזה לאו דווקא פוגע באמינות המספרת.

אבל מהר מאד חייה של ענבל נפרשו לפני ונסחפתי לתוך העלילה. עמית מדלג ביד אמן בין עבר והווה וכך מצליח להשלים פערים לקורא, תוך שהוא ממשיך לעקוב אחרי תגובתה של ענבל לפרידה שנחתה עליה זה עתה משום מקום.

בגלל שאני עצמי, כמו עמית, נמנה על קבוצת הזכרים, קשה לי להכריע לגבי אמינותה הנשית של ענבל ולקבוע האם הדמות שלה מספיק אותנטית. עם זאת, ניכר שהמכשול הזה העסיק את עמית, כי בסיפור שזורות לא מעט חוויות נשיות אינטימיות כמו המחזור הראשון, איבוד בתולין, אורגזמה נשית, הריון והפלה –שלפחות עלי עשו רושם אמין, אבל כנראה שרק נשים יכולות להכריע בשאלה הזו.

בסך הכל “החתול של שרדינגר” הוא ספר מעניין וסוחף, שמעורר הזדהות גדולה בקרב הקורא. עם זאת, הרמה הספרותית שלו לא אחידה; הפתיחה, ובעיקר הסיום חלשים ומפוזרים יותר מאשר מרכז הספר המהודק והסוחף. בחלקים החלשים הרגשתי שאני הופך מודע ל”מפעיל המריונטה” –  כלומר הסופר – ורואה כיצד הוא מחליט להסיע את הגיבורה שלו בעולם או מפיל עליה נשים כורעות ללדת וחברות מהעבר.

עמית מפגין אינטלגנציה וידע רב לאורך הספר (במיוחד בתחום המדעי), ואכן מדובר בספר חכם ושנון, אבל לעיתים זה גורם לפיזור מיותר, וחבל. הכוח של הספר הוא בסיפור האישי והמשפחתי של ענבל (כל משפחה אומללה בדרכה שלה) וכל חריגה ממנו מחלישה את הסיפור.

ובכל זאת, למרות שהספר לא חף ממגרעות, הוא מעניין, חכם ולא מייגע (תכונה נדירה בספרות העברית).

כדאי לקרוא (וכמובן – להשאיר את הדעות הקדומות בצד).

 

ציטוט נבחר:

“באמצע המזרן התרוממה גדר הפרדה. בעצם, חומה שתמיד הייתה שם. ופתאום הבנתי את מה שחמק ממני כל השנים. הוא תיאטרון ואני קולנוע. הוא מלדורמה בתנועות מודגשות ובטונים גבוהים, ואני ניואנסים בקלוז-אפ. כל ליטוף קל של אצבעותיי על גבו, תזוזה מעודנת של האגן, נשיכה קלה של תנוך אוזנו, היו עבורי עולם ומלואו. אבל מבחינתו הם הסתכמו באפס.”

על הספר ברשת:

עדנה אברמסון בבלוג הרפובליקה הספרותית

שרון שלו  בבלוג קואלת ספרים

אורית הראל באתר מוטק’ה