בקצרה (מתוך גב הספר):
סטונר ראה אור לראשונה בארצות הברית בשנת 1965, ומאז נפוצה שמועתו בין אוהבי הספרות. הוצאתו המחודשת לאור ב-2003, בסדרת הקלאסיקות של הוצאת הספרים היוקרתית ניו יורק ריוויו אוף בוקס, החזירה אותו אל התודעה ואל הלב, וזיכתה דור חדש של קוראים בחוויה לקרוא בו.
“איך ייתכן שהספר הזה אינו מפורסם?” שאלה זו פותחת את מאמר הביקורת שפרסם האינטלקטואל הבריטי סי.פי.סנו בשנת 1973, עם צאתה לאור של המהדורה הראשונה של הרומן סטונר בבריטניה.
הוא היטיב לנסח את השאלה שלאורך השנים מטרידה ומתסכלת את קוראיו של ג’ון ויליאמס, מעריצים מושבעים הרואים בספריו מופת של כתיבה, המעבירים את שמו מפה לאוזן ואת ספריו מיד ליד. אולם גם מאמר מהלל זה, ונוספים שבאו אחריו, לא הצליחו לזכות את סטונר ואת ספריו האחרים של ויליאמס בהצלחה המקווה, ולגאול אותם מאלמוניותם היחסית. הוא נותר “סופר של סופרים”, אותו תואר השמור בדרך כלל לסופרים שספריהם זוכים להערכה במעגלים הספרותיים אך נשארים מחוץ למגרש של שוק הספרים התחרותי.
סטונר, ספרו המופתי של הסופר האמריקאי ג’ון ויליאמס (1994-1922), הוא סיפורו של נער חווה שהולך ללמוד באוניברסיטה ונעשה מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת מיזורי. זהו סיפורו של גבר שעד סוף ימיו נותר נאמן לעצמו, לערכיו ולשליחותו, חרף כישלונו בעיני העולם וחרף תסכוליו האישיים.
תירגמה מאנגלית: שרון פרמינגר. הוצאת ידיעות ספרים, 194 עמ’, 98 שקלים
על המחבר:
מחבר הספר, ג’ון אדוארד ויליאמס (1994-1922), היה סופר ומרצה לספרות אנגלית. הוא נולד בטקסס, בן למשפחה של חקלאים. כשהמורה שלו לחיבור הקריאה בפני הכיתה חיבור שכתב הוא הבין שנועד להיות סופר. במלחמת העולם השנייה שירת בהודו ובבורמה, ובאותה תקופה כתב את הטיוטה לרומן הראשון שלו. את לימודיו לדוקטורט השלים באוניברסיטת דנוור ובאוניברסיטת מיזורי בעשור שלאחר סיום המלחמה. במשך ארבעים שנה לימד ויליאמס ספרות וכתיבה יוצרת, ובמהלך חייו פרסם שישה ספרים: שני קובצי שירה וארבעה רומנים. האחרון שבהם, אוגוסטוס, זכה בשנת 1973 ב-National Book Prize.
דעתי:
באיחור אופנתי הגעתי לקרוא את ‘סטונר’, אחד מרבי המכר הגדולים (ואולי המפתיעים) של השנה האחרונה. לא רק שהוא היה רב מכר גדול, אלא נוצרה תחושה ששומעים עליו בכל שיחה שעוסקת בספרות בין אם היא מעל דפי העיתון ובין אם בסלון הקרוב למקום מגוריכם. מקרה דומה קרה גם עם הספר “לבד בברלין” של הנס פלאדה, שגם הוא נמצא בספרייתי וגם אליו אגיע באיחור אופנתי.
על כל פנים, ניגשתי לספר מתוך כוונה לברר “על מה המהומה?”, שזו גישה מאד לא פיירית כלפי ספרים, אבל לא פעם קשה להמנע ממנה. במקרה של ‘סטונר’, הגישה הזו הופכת לאירונית, כיוון שמהר מאד מתברר שכל מה שמבקש וויליאם סטונר, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת מיזורי והדמות הראשית בספר, הוא לא לעורר מהומה.
מדובר בסיפור קטן, מאופק ויפה מאד, שלא מספק את הסחורה כאשר מצפים ממנו להיות רומאן גדול בסגנון אלה שכתבו טולסטוי, דוסטוייבסקי, ג’וייס, או גבריאל גרסיה מרקס למשל.
אין בו פריצת דרך ספרותית, לא מבחינת התוכן ולא מבחינת הסגנון; הדמויות, מלבד זו של סטונר, חסרות עומק רגשי, וחלק מעולם התוכן יכול להיחשב בנאלי למדי.
אבל ‘סטונר’ הוא ספר שכיף לקרוא, פשוט כך. הוא מצליח להיות מעניין ועמוק בלי לייגע, להיות חכם אבל פשוט, והאלמנטים האלה שלכאורה נראים מובנים מאליהם, מעידים על כשרון ספרותי ראשון במעלה של מחברו ג’ון ויליאמס.
אם אנסה להשוות את סגנון הכתיבה של ‘סטונר’ לסגנונות כתיבה אחרים, אוכל לומר שהוא דומה למה שמצליח לעשות הרוקי מורקמי בחלק מספריו – להיות מעניין אבל לא זול, אינטלגנטי אבל לא טרחן. אין להסיק מכך ש’סטונר’ מזכיר במשהו את ספריו של מורקמי, אלא רק בפשטות הבסיסית שמאפשרת לקורא להינות מספרות סוחפת שלא באה על חשבון עומק הכתיבה ואיכותה.
‘סטונר’ עורר מהומה על לא עוול בכפו, ובמידה מסויימת מדובר בספר שהפיכתו לרב מכר היא כמעט בבחינת פרדוקס. וויליאם סטונר חי חיים מאופקים, לא מאושרים וגם לא אומללים במיוחד, וסיפורו (גם אם הוא בדיוני), לא היה אמור לכאורה לעניין את ההמונים. אבל העובדות מצביעות על כך שהוא מעניין אותם, גם אם באיחור מה, ועם עובדות כנראה שאין טעם להתווכח.
כפי שכבר אמרתי, הקריאה ב’סטונר’ מהנה מאד, אבל חשוב להגיע אליה בלי ציפיות מוגזמות, כי אחרת נכונה אכזבה (כפי שביטאה זאת הסופרת והמשוררת גילית חומסקי, כשענתה על השאלון כאן בבלוג). למי שמסוגל להניח בצד את המהומה סביב הספר, נכונים כ-300 עמודים של חוויה ספרותית מעניינת וסוחפת, שזה לרוב כל מה שאנחנו יכולים לקוות לו בקראית ספר.
ציטוט נבחר:
בנעוריו ראה סטונר בָּאהבה מצב קיומי מושלם, שאדם בר-מזל יכול למצוא את דרכו אליו; בבגרותו הגיע למסקנה שהאהבה היא גן עדן של דת כוזבת, שיש להביט בו באי-אמון משועשע, בבוז חולין עדין ובנוסטלגיה מלאת מבוכה. ואילו עכשיו, בגיל העמידה, החל להבין שאהבה היא לא חסד נשגב אך גם לא אשליה. הוא ראה בה פעולה אנושית מתהווה, מצב שנוצר ומשתנה רגע אחר רגע ויום אחר יום, באמצעות הרצון, התבונה והלב.
על הספר ברשת:
בעיני, היכולת לברוא דמות כל כך אמינה וסיפור שמעניין אותי להמשיך לקרוא בו כדי לראות מה יקרה, אף על פי שברור שמה כבר יכול לקרות, וכל זאת בסגנון חף מכל מניירה ואמצעי ספרותי מצועצע אחר – זה הישג אדיר. בלי קשקושים, בלי קישוטים, בלי דימויים — רק הסיפור וזהו זה. לא דבר של מה בכך.