בקצרה (מתוך גב הספר):
מובי דיק נחשב לרומן האמריקני הגדול בכל הזמנים. היה מי שכינה יצירה זו “רומן הנשמה של האומה האמריקנית”. 
ספרו של מלוויל, שהיה לקלאסיקה, ראה אור לראשונה ב-1851 במהדורה מצונזרת בלונדון, ורק מאוחר יותר הודפס בארצות הברית. זהו סיפור קורותיו של ישמעאל, צעיר צמא הרפתקאות, המצטרף כאיש צוות לספינה היוצאת לציד לווייתנים. על הסיפון הוא מתוודע לרב-החובל המזדקן, קפטן אחאב, הרדוף בתשוקתו לצוד את מובי דיק, הלווייתן הלבן האימתני שקרע את רגלו מעליו. ישמעאל מגלה עד מהרה כי מסע הציד אינו אלא מסע נקמה נועז וחסר פשרות.
הרומן מסופר בגוף ראשון, פרט לפרקים המביאים את הגיגיו המטאפיזיים של אחאב. הוא עשיר בסמלים, במטאפורות ובתחבולות סגנון מגוונות, מפרודיה על דרשת הכומר בכנסייה ועד לקטעי דרמה בנוסח שייקספירי. שאלות ומחשבות על מהות הטוב והרע, על האמונה באל אחד ועל היחס לאחֵר ולחריג – כל אלו עולות בין דפי הרומן האפי המרתק, המובא כאן בתרגום חדש ומוער ומלווה באחרית דבר מעמיקה ומאירת עיניים.
תירגם מאנגלית: גרשון גירון. הוצאת ידיעות ספרים, 653 עמ’, 98 שקלים
על המחבר:
הרמן מלוויל (1891-1819), מגדולי הסופרים בארצות הברית. מלוויל נולד בניו יורק למשפחת סוחרים אמידה שירדה מנכסיה. בצעירותו בילה שנים אחדות כנער סיפון באוניות מסחר ובספינות לציד לווייתנים. כתב עשרות רומנים, סיפורים קצרים, ספרי שירה ומסות, רבים מהם מבוססים על מסעותיו בעולם וחוויותיו בים. הרומן מובי דיק הוא ספרו הנודע ביותר.
דעתי:
לפני כמה שנים, במסיבת פורים ביתית, קיבלתי המלצה חמה על הספר מובי דיק. זה היה תוך כדי שיחה עם החבר החדש של בעלת המסיבה, שידע שאני כותב על ספרים ושאל אותי אם כבר קראתי את מובי דיק. עניתי שהוא נמצא אצלי בספריה, אבל עוד לא הגעתי אליו.
“הספר הכי טוב שקראתי בחיים,” הוא אמר, “יש את הספרים הטובים, ויש את מובי דיק”.
הוא כמובן לא לבד בתחושה הזאת. מובי דיק נחשב על ידי לא מעט אנשים לרומן הגדול בכל הזמנים, או לפחות לרומן האמריקני הגדול בכל הזמנים (וזה אף מצוין על עטיפת הספר שלו).
ובכן, אולי בגלל הציפיות הגבוהות ואולי בגלל טעם ספרותי – אני לא חשתי כמו מהללי הספר.
למעשה, בעוד הבחור במסיבה אמר לי ש”רק מאה העמודים הראשונים הם משעממים ואחר כך זה נהיה מעניין,” אני הרגשתי בדיוק להיפך. מאה העמודים האלה מתארים את קורותיו של ישמעאל, המספר, לפני שהוא יוצא למסע על ספינת ציד לוויתנים והם היו בעיני סוחפים ומרתקים.
הצרה היא, שמרגע שישמאל עולה על הספינה, הספר הופך לשילוב בין סיפור הרפתקאות בינוני לספר זואולוגיה שמתמקד בלוויתנים. מלוויל מציף את הקורא במידע מדוקדק ואינסופי על לוויתנים, ולא פעם הוא מתמקד במשך עמודים שלמים באיבר אחד בגוף הלוויתן משל היה יהודה היס של היונקים הימיים.
נכון, הגישה הספרותית הזאת קושרת את הקורא אל תחום ציד הלוויתנים בקשר בל ינתק, ומביאה לכך שלקראת סוף הספר, כאשר הספינה מגיעה סופסוף למפגש השיא מול הלוויתן מובי דיק, הקורא כבר מצויד בכל הפרטים הרלוונטיים ומתאפשרת לו כמעט חוויה קולנועית.
אני בטוח שבתקופה שבה נכתב הספר (אמצע המאה ה-19), כשרוב הקוראים לא ראו לוויתן בנשיונל ג’אוגרפיק ולא הכירו את מאפייניו, המפגש עם העולם שמתואר בספר היה מטלטל ומרגש.
ברור לי גם שלספר יש משמעויות אלגוריות (כפי שאפשר ללמוד מאחרית הדבר של וולטר אי בזנסון) והוא הציג חדשנות וגאונות ספרותית כשיצא לאור. אבל אני כותב את התרשמותי כקורא פשוט, הדיוט, שמספר על חוויותיו במפגש עם הספר. ככזה, המשמעויות האלגוריות פחות רלוונטיות לחווית הקריאה שלי.
חשוב לציין שדווקא השפה שבה כתוב הספר, שלא כמו חלק מהספרים שנכתבו בתקופה זו, היא נהירה ופשוטה. כלומר, לא היא שהפריעה לי להינות מהספר.
ובכל זאת, כאמור, היה לי קשה עם הספר. אני יכול להבין למה קוראים גם היום יכולים להתחבר אליו (במיוחד חובבי טבע וים), אבל לי זה לא קרה. מצאתי את עצמי לא פעם קורא ברפרוף, לא מצליח להתרכז בתיאורים הארכניים של אחד מחלקי גופו של הלוויתן. גם הדמויות בספר, ובראשם קפטן אחאב שהוא ללא ספק דמות ספרותית מרתקת, לא הצליחו לסחוף אותי אל תוך החוויה, ולמען האמת רק קיוויתי שהספר יגמר ואוכל לעבור לקלאסיקה הבאה.
אני חושב שכן כדאי לקרוא את מובי דיק כדי להכיר כמה מהדמויות החשובות בספרות המערבית (כמו ישמעאל, אחאב ומובי דיק עצמו, שגם הוא דמות) וגם כדי להתוודע לכתיבה של מלוויל ולשפע הרעיונות הספרותיים שמופיעים בספר. עם זאת, מבחינתי, הספר לא עמד במבחן הזמן במיוחד ברובד ה’פשט’ שלו – סיפור הרפתקאות מלא בתיאורים פיזיולוגים שניתן לצרוך כיום בקלות בקולנוע ובערוצי הטבע בטלוויזיה. ברובד ה’דרש’ יש ודאי מה ללמוד מהספר, וגם עושים זאת היום באוניברסיטאות בכל העולם, אבל בסופו של דבר ספרים נמדדים קודם כל במידת ההנאה שהקורא מפיק מהם. במדד הזה מובי דיק קיבל אצלי ציון נמוך.
התנצלותי הכנה בפני ר’ ממסיבת הפורים.
ציטוט נבחר:
ויש הבדל של שמים וארץ בין מי שמשלם למי שמשלמים לו. פעולת התשלום אפשר שהיא הצרה הצרורה מאלה שישנו מאדם וחווה. אך מה ישווה לקבלת תשלום? התנהגותו האדיבה של אדם הזוכה לתשלום היא פלא פלאות, בהתחשב בכך שאנו מאמינים בכל לבנו שכסף הוא שורש הרע עלי אדמות, וכי “בקושי ייכנס עשיר למלכו שמים”. אה, באיזו חדווה אנו דנים את עצמנו לאבדון!
על הספר ברשת:
אבי גרפינקל, הבלוג “ספר בשבוע”
אין לספר הזה רובד “פשט”, והוא איננו ספר הרפתקאות או ספר על זואולוגיה ימית, אלה תפיסות רווחות עליו, והן מוטעות. לא צריך לקרוא יותר מעשרה עמודים כדי לזהות זאת. אם לוקחים מהספר את האלגוריה, לא נשארים עם הרבה. אם לא שמים לב ליחסו לתנ”ך ליחסו אל הטבע ואל הקידמה, ליחסים בין גזעים ולתפיסתו את אמריקה, נשארים עם הרבה פחות, ועוד לא דיברנו על הספר כניסיון לכתוב טרגדיה דמוקרטית, להבדיל מהטרגדיות המלוכניות של העבר. כשכל זה נותר בחוץ, לא נשאר הרבה, אבל הבעיה איננה בספר, אלא אולי בקורא.
אה, כן, ואם במיגדר עסקינן, מדובר בספר מדהים בביקורתו החדה על גבריות. אפשר להבין הרבה יותר טוב דינאמיקה של פלוגה מסייעת בגולני, אחרי הקריאה. זה ספר שמציג אולי טוב יותר מכל ספר אחר שאני מכיר מה קורה לגברים כשמרחיקים אותם מחברת נשים. אפילו היעדרן של הנשים מוצג בספר באופן ייחודי. הן נוכחות כניחוח מהחוף, כמשב רוח קלה, כשם של ספינה, תמיד שם, אך תמיד נעדרות.
מסכים עם אורן. מובי-דיק הוא ים רחב רחב ועמוק עמוק.
כאחד שחובב קלאסיקות ספרותיות וגומע ספרים כמספר הביצים קשות שאני אוכל בשבוע – אני מסכים עם כל מילה שנאמרה. גם אני מצאתי את עצמי מרפרף ומדלג על על פסקאות שלמות – עד שהחלטתי שזה לא ראוי והנחתי את הספר חזרה למדף. אולי כשאהיה בגילו של שמעון פרס יהיה לי את הכוח לשוב ולסיים אותו… עד אז – סימנתי את הדף.
[…] עבורי חוויה מתקנת לקריאה "במובי דיק" שכתבתי עליה כאן בבלוג. יש לא מעט דמיון בין הפרקים הפותחים של "מובי דיק", […]