ביקורת ספרים: קברות התאווה/ אהרן מגד

בקצרה (מתוך גב הספר):

קברות התאווה, הרומן החדש של אהרן מגד, מגולל סיפור על אהבה עזה וקנאה קשה וכמיהה לגאולה שבמוות. זהו סיפור אהבתו הגדולה של גיבור הספר, יהונתן דותן, לרעייתו אלנה, שעובדת בחברת נדל”ן מצליחה ומסייעת ברוב כישרון לפרנסת המשפחה. אך פציעת הראש של יהונתן פגעה בזיכרונו, גרמה לו לחוות את אירועי העבר כאילו הם הווה אחד מתמשך, וערערה את היחסים במשפחתו. היא גם העלתה מנבכי הנשייה טראומות ישנות,שהמכאיבה ביניהן היא מלחמת ששת הימים, כשהיה טירון בצבא,וחברו הטוב נהרג על ידו, ואת הטראומות על “בגידת” אשתו ועל מות אמו אלישבע-ליזבטה, שנקברה מעבר לגדר של בית-העלמין.

לא תמיד ברור ליהונתן באיזו ממלחמות לבנון נפצע ומתי בדיוק אשתו “בגדה” בו, אם בכלל. דעתו תועה בין אירועים מכריעים בחייו, שנפרשים מנעוריו ועד שנות השמונים, לבין ההווה המסובך והבלתי מובן לו של שנות האלפיים, הרצוף מבצעי נדל”ן מרקיעי שחקים ותעלומות פיננסיות נסתרות. אבל גם כשהוא מתקשה לפלס את דרכו בין הזמנים, שאיפתו הנחושה היא למצות את אהבתו הגדולה לאלנה, ולמצוא מנוחה נכונה בחיק הנצח.

קברות התאווה הוא רומן חכם, אלגנטי וחושפני גם יחד, שעוסק באובדן האחיזה בהווה, באהבה, בציר הזמן, ובוחן בסקרנות את מה שממתין מעבר לכל זה. כמיהתו של יהונתן לרעייתו מתחלפת שוב ושוב בכמיהה מסתורית למוות, שאינה אלא שיר הלל מפוכח לחיים שנחיו באינטנסיביות רבה, ותוהים כעת על משמעותם וסופם.

 

על המחבר:

אהרן מגד פירסם יותר משלושים ספרים – רומנים, קובצי סיפורים ומסות, מחזות. בין ספריו: ‘החי על המת’, ‘מחברות אביתר’, ‘הגמל המעופף ודבשת הזהב’, ‘פויגלמן’, ‘עשהאל’, ‘מסע באב’, ‘עד הערב’, ‘יום האור של ענת’, ועוד. בין הפרסים שזכה בהם: פרס ברנר, פרס ביאליק, פרס עגנון, פרס קורט ניו-יורק. בשנת 2003 הוענק לו פרס ישראל לספרות.

דעתי:

כשהתחלתי לקרוא בספר החדש של אהרן מגד “קברות התאווה”, הרגשתי קושי גדול מאד; כל מי שלמד פעם תסריטאות או קרא ספרים של קובי ניב/ רוברט מקי יודע שאסור לכתוב דיאלוגים כמו שאהרן מגד כותב. אני אתן דוגמה מפתיחת הפרק השני כדי שאוכל להסביר את הקושי שלי:

“אה, גברי! גבריאל זלדקין! בעצמו ובכבודו! כמה אני שמח שבאת! כמה טוב לראות אותך! שב! שב פה, על יד השולחן. תשתה קפה? תה אנגלי בחלב? עם עוגה? אלנה קנתה עוגת שקדים לכבודך לפני שיצאה למשרד! זכרה שאתה אוהב עוגות שקדים. כן-כן, לא תאמין, היא זוכרת הכל. גם מה שאני שוכח. מזל גדול נפל בחלקי שאני חי עם אשה שזוכרת הכל! אפילו מה שהייתי רוצה שתשכח. כן-כן. תגיד, כמה זמן עבר מאז שנסעת לאנגליה? יותר מארבעים שנה? אתה בטוח? חיים שלמים כמעט! עידן ועידנים! לא הייתי מאמין.”

 דיאלוג שבו שומעים רק צד אחד הוא קביל ואמין, אבל אם תקראו את הצורה שבה זה כתוב תגלו שהיא לא אמינה. כלומר – אף שיחה אמיתית בחיים לא נשמעת ככה גם אם שומעים רק צד אחד שלה (כמו בשיחת טלפון). מגד מנסה להכניס דיאלוג בין שני אנשים לדיבור של איש אחד.

כאמור, היה לי קשה עם השפה המעט ארכאית של הספר, גם בתיאורים ובעיקר בדיאלוגים. אבל – מהר מאד גיליתי שמי שמקובע פה זה אני, ולאו דווקא מגד. מי אמר שספרות צריכה להעתיק אחד לאחד את המציאות? וגם אם יש חוקים לכתיבת תסריטי קולנוע, זה לא אומר שחייבים לפעול על פיהם בספרות.

לאחר שכיביתי אפוא את הדעות הקדומות שלי, יכולתי להתפנות לקריאה בספר. ואכן, אם שמים את סגנון הכתיבה בצד, הסיפור של מגד סוחף, כואב, מדכא ובעיקר מעניין.

הגיבור, יהונתן דיין, סובל מתעתועי זיכרון והלם קרב, שני גורמים שנוסכים גם על הקורא תחושה של בלבול וחוסר התמצאות במרחב המציאות שבסיפור. אבל אין זה אומר שעלילת הספר משעממת או לא ברורה. הבלבול דומה יותר לתחושת חלום, שבו יכולות להתבצע קפיצות בין זמנים ומקומות שגורמים לבלבול מסוים ועם זאת אתה רואה אותם קורים לנגד עיניך.

בעיות הזיכרון גורמות לגיבור, ולקורא ביחד איתו, לתהות האם הבגידה של אשתו בו התרחשה אתמול או לפני 20 שנה? ואיך יכול להיות שאנחנו מגלים שמישהו מת מזמן אם רק אתמול דיברנו איתו?

מלבד בעיות הזיכרון, לגיבור יש גם אובססיה עם מוות וקברים (ומכאן שם הספר שמרפרר לפרשה שקרתה לבני ישראל במדבר) והוא שואף לבנות קבר ענק מול הכותל המערבי לכל המתים והנעדרים שמקום קבורתם לא נודע, מה שמוסיף לדוק השיגעון והבלבול שאופף את כל הסיפור.

העיסוק הזה במוות ובבעיות זיכרון יכול להשמע מורבידי ומדכא, אבל הקריאה בספר דווקא לא נותנת את התחושה הזו. נכון, לא מדובר בספר מצחיק ומרנין, אבל הוא פחות קודר ממה שאפשר לחשוב כששומעים על הנושאים המרכזיים בספר. מי שקרא את הספר המפורסם “האיש שחשב שאשתו היא כובע” של אוליבר סאקס, יכול להבין שתעתועי המוח (והזיכרון יכול לשמש כמתעתע אפקטיבי במיוחד) הם דבר מרתק ולאו דווקא מדכא.

 וכך מגד, שביני לבינו מפרידים יותר מ-60 שנות חיים, הצליח לסחוף אותי לתוך הנושאים שודאי מעסיקים אותו ממרום תשעים שנותיו כמו זכרון, מוות והתנהגות הסביבה כלפי אדם שתפקודו הולך ויורד.

אם מתגברים על הפערים בין סגנונות הכתיבה המקובלים בספרות העכשווית לבין סגנון הכתיבה המעט מיושן של מגד, צפויה חוויה ספרותית סוחפת, עמוקה ומעניינת.

 

 

*) מהרגע הראשון שפגשתי בשם הספר לא הפסקתי לזמזמם את השיר של עינב ג’קסון כהן – קרבות ראווה. אין לזה שום קשר לספר חוץ מזה שזה נשמע דומה. אבל בכל זאת בגלל שמבחינה סובייקטיבית זה הפסקול שליווה אותי במשך הקריאה, החלטתי לשתף אותו גם בכתיבת הביקורת. הנה הוא:

 

ציטוט נבחר:

“השיגעון מהיר יותר מן המחשבות השפויות, אמר לו פעם הפסיכולוג שטיפל בו כמה שבועות לבקשתה של אלנה, תמורת תשלום של 400 ש”ח לביקור, תיזהר, הוא עלול להשיג אותך!”

על הספר ברשת:

*) כיוון שמדובר ברומן חדש, אין כרגע ביקורות עליו ברשת

ראיון של כרמית ספיר ויץ עם אהרון מגד, NRG

 

3 תגובות

  1. Man of la Book 11 במרץ 2013 ב- 15:11 - Reply

    Sounds like a facinating book. Great to read that you stuck with it and enjoyed it despite a rough begining.

    • yarinkat 22 במרץ 2013 ב- 13:58 - Reply

      עכשיו גיליתי שהתגובה שלך (שהיא מה-11 למרץ) נכנסה משום מה ל”תגובות לא לגיטימיות”. מצטער, אישרתי אותה עכשיו, מיד כשהבחנתי. תודה רבה על התגובה!:)

  2. […] קורא ספרים: ביקורת ספרים: קברות התאווה/ אהרן מגד […]

השאירו תגובה