בקצרה (מתוך גב הספר):
מנעורים לבגרות, מאהבה ראשונה לאהבות בוגרות ולפרדות, תחנה אחר תחנה מתקדמים גיבורי עץ נופל ביער מתום לפיכחון: .jpg)
בסירת מפרש עם נערה בים הפתוח, הרחק מן הצרות המשפחתיות; בחולות, הרחק ממטלות בית הספר; בלבנון, רגע לפני ההתקלות; בחנות אופניים, ערב החתונה, עם חבר ילדות; באמבולנס, בנסיעה בהולה אל בית החולים; בדירה שכורה עם הבן הפעוט, שאמו לא גרה אתם עוד. לילה, החדר חשוך; את מרחבי הים החליפה דירה קטנה, אבל הבטחה לאושר אולי תימצא גם כאן.
ביד עדינה מתווה המחבר את גיבורי הקובץ הזה ומלווה אותם בצמיחתם, בלבלובם, בנפילתם. התמימות נעלמת, אבל גם כאב הנפילה אינו סוף פסוק, אם יש מי שמקשיב לו. שישה סיפורים שמצטרפים יחד למסלול חייו של איש צעיר: אוהב, משתוקק, מתחבט, מתבונן וקשוב.
על המחבר:
אבידן רייך אב לבן, מתגורר כיום ברמת גן. סיפוריו התפרסמו ב”קשת חדשה” וב”עתון 77″. בעל תואר שני במדעי המחשב מטעם אוניברסיטת תל-אביב. בתום לימודיו נסע לשהות ארוכה בהודו, וכיום הוא חוקר בחברה בתחום אבטחת מידע.
ספרו הראשון: עץ נופל ביער עם עובד 2012.
דעתי:
אתחיל בוידוי אישי קטן: עד השנה האחרונה בקושי קראתי ספרות מקור בעברית. מאז שנכנסתי ל”עסקי הקריאה”, תמיד נמשכתי לשמוע על ארצות אחרות ומקומות רחוקים. כשהייתי קורא בגב ספרי המקור שהם מדברים על הקיבוץ או על ירושלים בשנות ה-50 נמלאתי שעמום ואפילו סלידה. את החיים פה אני מכיר, למה אני צריך לקרוא על זה?
אבל, כאמור, בשנה האחרונה עבדתי נגד הנטייה הטבעית וניגשתי להכיר את הסיפורת העברית – לרוב דרך הקלאסיקות שלה, אבל תוך נגיעות גם בספרים עכשוויים.
הספר “עץ נופל ביער” של אבידן רייך, הוא אחד מאותם ספרים מובהקים שהיו מעוררים בי בעבר פיהוק א-פריורי. שישה סיפורים קצרים של בחור ישראלי צעיר, שגר ברמת גן (כך על פי המידע המובא בכריכת הספר) ועובד כ”חוקר בחברה בתחום אבטחת המידע”. נשמע כמו השכן ממול, או בן של חברים של ההורים – למה אני צריך לקרוא ספר שלו?
אבל שינוי הגישה שלי כלפי ספרות המקור אפשר לי, לשמחתי, לא להכנע לשטחיות ולהתייחס לכל ספר על פי האופן בו הוא כתוב וההשפעה הרגשית שהוא מפעיל עלי.
פתאום גיליתי שזה דווקא דיי נחמד לקרוא על זמנים, מקומות וסוגי אנשים שאני מכיר בעצמי והם חלק מהעבר או ההווה שלי. למעשה, זה מעורר את אחד הרגשות החזקים ביותר שיכולים להיווצר בעקבות קריאה בספרים – הזדהות. והו, כמה הזדהות הייתה לי עם הדמויות בסיפורים של רייך.
בשלב מסוים בקריאה ההזדהות שלי הייתה כל כך גדולה, שהחלטתי לחפש את רייך בפייסבוק ולשאול אותו האם הוא גדל באותה העיר שאני גדלתי בה. השאלה הזאת התעוררה במהלך הקריאה בסיפור “שֶגֶם”, שהוא גם הסיפור האהוב עלי בקובץ, ובמרכזו עומדת חנות האופניים של ידידיה ובנו יששכר. העיר המתוארת בסיפור (ששמה לא נאמר, ממש מקונדו ישראלית), האנשים בה, הבניינים, הבתים, חדרי המדרגות וכמובן פנצ’ריית האופניים השכונתית – כולם היו מוכרים לי להחריד והציפו אותי בצונמי של נוסטלגיה. כשהוא ענה לי להודעה, הסתבר לי שהאינטואיציות שלי היו נכונות – אנחנו אכן מאותה העיר, והוא אפילו מיקם לי כמה מקומות בעיר שמוזכרים בסיפור בשם כללי יותר כמו “הירידה הגדולה”.
אז אני יכול להגיד שהקריאה ב”עץ נופל ביער” הייתה מאד רגשית עבורי ובמקרים רבים אני לא יכול להכריע האם מדובר בכתיבה מעוררת רגש או בנוסטלגיה שהתעוררה בי בעקבות הקרבה הביוגרפית שלי ושל הסופר. כך או כך, אין ספק שמדובר בקובץ סיפורים רגיש ויפה, שמתאר רגעים וסיטואציות שמוכרים לרוב הישראלים העירוניים בני 20 ומעלה (אני מניח שלא רק להם), מהילדות, דרך הצבא, נישואין, גירושין ומוות במשפחה. רייך שומר על סגנון מאופק, מלווה בדוק של עצב שמרחף מעל לכל הסיפורים וגם אם לא מדובר בספר פורץ דרך בכתיבה העולמית מבחינת הסגנון והנושאים (הוא גם לא מכוון לשם), עדיין זהו ספר מעניין ומהנה, ששואב את הקורא בקלות לתוך העולמות הסיפוריים שמתוארים בו.
ציטוט נבחר:
אמא הסתכלה על עצמה במראה הפנימית וסידרה את שערה. אחר כך חגרה את חגורת הבטיחות והביטה בי דרך המראה. “הכל יפה,” אמרה, “אני לא אומרת שלא, אבל רק במשפחה בטוח.” מילה במילה חזרה על עמדתה הידועה, זו שסבתא דחסה למזוודה היחידה שהורשתה להוציא מאירופה. הפניתי ראשי לחלון, רציתי שתהיה לנו תאונת דרכים ושנמות כולנו. (מתוך הסיפור ‘שְׁטִיל’)
על הספר ברשת:
ראיון של שרי שביט (וואיינט) עם אבידן רייך
השאירו תגובה