ביקורת ספרים: “HHhH – למוח של הימלר קוראים היידריך” מאת לורן בינה

קשה מאד לבקר את הספר של לורן בינה, כי הוא עשה את זה כבר בעצמו בתוך הספר. הוא הצליח לכתוב ספר ולבקר אותו בו-זמנית.

אני אנסה בכל זאת להביע את התרשמותי.

“למוח של הימלר קוראים היידריך” מסמן כנראה את הדרך החדשה, ואולי היחידה, לכתוב על השואה בזמננו אנו, מרחק של כ-70 שנה מהאירועים. כמו שדיוויד פוסטר וולאס כתב בצורה לא קונבנציונלית על שיט תענוגות ב”משהו כיפי לכאורה שלעולם לא אחזור עליו“, כך, פחות או יותר, בוחר בינה לכתוב על הנושא הקדוש ביותר – השואה;  בקלילות, בהומור ובטונות של מודעות עצמית (“אני אומר לעצמי שהעולם מגוחך, מרגש ואכזר. זה נכון פחות או יותר גם לגבי הספר הזה: הסיפור אכזר, הגיבורים מרגשים ואני מגוחך.”).

אם לדייק, הספר לא עוסק בשואה, אלא מתמקד באירוע ספציפי בתולדות מלחמת העולם השנייה – מבצע “אנתרופואיד”, או סיפור חיסולו של ראש שירותי הביון הנאציים , ריינהרד היידריך.

בסיפור הזה ישנם שלושה גיבורים מרכזיים – היידריך המחוסל, ושני המחסלים שלו מהמהחתרת הצ’כית יוזף גבצ’יק ויאן קוביש. לאורך הספר המחבר נע בחינניות  בין חייהן של שלוש הדמויות האלה עד לרגע השיא, ב-27 במאי, יום החיסול המקרטע של היידריך (שרק נפצע, ומת כשבוע לאחר מכן בבית החולים).

אבל למעשה ישנו גם גיבור רביעי מרכזי ולא פחות חשוב בספר הזה והוא המחבר. בינה בוחר להסיר את המסך ולחשוף את “המספר הכל יודע” במערומיו, על לבטיו האינסופיים וידיעתו החסרה. כך למשל, אחרי שסיים לתאר את חיי נעוריו של היידריך בעיר הולדתו האלֶה, הוא פותח את הפרק הבא בוידוי: “יש בגרמניה שתי ערים בשם האלֶה, ואין לי צל של מושג על איזו מהן אני כותב עכשיו. אני מחליט, לפי שעה, שאין לזה חשיבות. נראה כבר בהמשך.”

בנוסף, לא רק שהמספר אינו כל יודע, אלא הוא גם משתף אותנו במה שעובר עליו בחייו הפרטיים בזמן כתיבת הספר: “בינתיים אני חש שהכול, כל אירוע בחיי היומיום שלי, מוביל אותי לכתיבתו של הסיפור הזה. נטשה שוכרת סטודיו במונמרטר, הקוד של דלת הכניסה שלה הוא 4206, אני מיד חושב, יוני 42. נטשה מודיעה לי על תאריך החתונה של אחותה, אני צוהל ’27 במאי? לא ייאמן! יום ההתנקשות!’…. משונה להיווכח באיזו מידה כשאתה עוסק בנושא כלשהו באינטנסיביות נדמה שהכל מוביל אותך אליו.”.

מדובר אפוא בכתיבה מטה-היסטורית וארס-פואטית, שמשלבת בין העובדות ההיסטוריות לבין תהליך הכתיבה וקבלת ההחלטות של הסופר. בינה עצמו מגדיר את הסוגה הזו במהלך הספר כ”אינפרה-רומן”. ההגדרה המדוייקת פחות חשובה, אבל אין ספק שהכתיבה של בינה היא לא פחות ממהפכנית. היא מצליחה להיות בו זמנית מלמדת, מעניינת, מצחיקה, עצובה, חכמה, מעוררת תקווה ומייאשת.

 נכון, לפעמים האובר-מודעות של הסופר לכתיבה שלו יכולה לעייף ( וגם את הביקורת הזו הוא עצמו משמיע: “‘בעיקר אל תתאמץ להיות מייגע,’ כתב בארת. הנה המלצה שחמקה ממני לחלוטין…”) ולעיתים הוא גם גולש לטון מתיילד שנשמע כאילו אתגר קרת החליט לכתוב ספר היסטוריה על היידריך; אבל הבחירה של בינה לשתף את הקורא בלבטי הכתיבה שלו ובביוגרפיה האישית שלו משתלמת בסך הכל והופכת את הקריאה למעניינת יותר ולמלאת רבדים. הוא מצליח במהלך הספר להדביק את הקורא בעניין המיוחד שיש לו בצ’כיה בכלל ובתקופת הימצאותה תחת שלטון הנאצים והיידריך בפרט, עד שכמעט ומתעורר החשק להקים מועדון מעריצים משותף לגבצ’יק, קוביש והיידריך.

מדובר, אם כן, בספר שמתאים גם למי ששוחה בחומר של מלחמת העולם השנייה וירגיש ודאי הזדהות מוחלטת עם צורת חשיבתו של בינה, וגם למי שידיעותיו בנושא מועטות ויוכל ליהנות מהקלילות, ההומור וקניית הידע בנושא שלרוב עטוף בצבעים שחורים ומדכאים.

מומלץ מאד.

_______________

HHhH – למוח של הימלר קוראים היידריך, לורן בינה. תירגמה מצרפתית: רמה איילון. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 320 עמ’, 92 שקלים

ציטוט נבחר:

“אני נחבט שוב ושוב כנגד קיר ההיסטוריה שעליו מטפס ומתפשט, בלי שיחדל אי-פעם, תמיד גבוה יותר, תמיד סבוך יותר, הקיסוס מרפה הידיים של הסיבתיות. אני מסתכל במפה של פראג שעליה מצוינות דירות כל המשפחות שעזרו לצנחנים והלינו אותם, מתוך התגייסות שעליה שילמו כמעט תמיד בחייהם. גברים, נשים וילדים, כמובן. משפחת סוואטוש, שביתה סמוך לגשר קארל; משפחת אוגון, שגרה ליד הטירה; המשפחות נובאק, מורבאק, זלנקה ופאפק, שממוקמות מזרחה משם. כל אחד מבית המשפחות האלה ראוי לספר משלו, לסיפור של ההתגייסות שלו למחתרת ועד מאוטהואזן וסופו הטרגי. כמה גיבורים נשכחים ישנים בבית הקברות הגדול של ההיסטוריה… אלפים מיליונים של פאפקים ומוראבקים של נובאקים ושל זלנקאים…

אלה שמתו מתו, ואין להם צורך שנכתיר להם כתרים. רק בשבילנו, החיים, הדבר הזה הוא בעל משמעות. בזיכרון אין שום תועלת לאלה שהוא חולק להם כבוד, אלא הוא מסייע למי שמסתייע בו. איתו אני בונה את עצמי ובעזרתו אני מנחם את עצמי.

אף קורא לא יחקוק במוחו את רשימת השמות הזו, ומדוע שיעשה כן? כדי שמשהו יחדור אל הזיכרון, צריך להפוך אותו תחילה לספרות. עלוב ככל שזה נשמע. “

על הספר ברשת:

אירי ריקין, הארץ

שהרה בלאו באתר מיי סיי

תלמה אדמון, NRG