בזמנים שבהם מסגרת העברת המסרים מצטמצמת לעיתים עד לכדי 140 תווים, לא תמיד פשוט להתמודד עם כ-800 עמודים בשני כרכים של סיפורי הרפתקאות מגוחכים וגרוטסקים בנוף הספרדי של המאה ה-16. אבל בכל זאת החלטתי לעשות את זה: קראתי את דון קיחוטה, וחזרתי כדי לספר.

ובכן, על אף שמדובר בספר שנחשב לרומן הראשון בהיסטוריה, מפתיע מאד לגלות שהוא כבר מספיק להוציא את כל האוויר החם מהז’אנר שהוא עצמו מוליד. בכלל, התחכום של סרוונטס ביצירה הזאת הוא בלתי נגמר. לא ברור כיצד מצליח ממציא הרומן לשים במרכז הספר שמבשר את יצירתו של ז’אנר ספרותי חדש, דמות של אנטי-גיבור שבאופן לא מודע לועג לכל ההתנהלות האנושית בעבר, בהווה ובעתיד? זה כמו להמציא את הפוסט מודרניות לפני המודרניות. בכלל, בספר הזה המשפט “לרתום את העגלה לפני הסוסים” יכול לשמש גם ככותרת משנה או כמוטו , וגם כתיאור של אחת מהרפתקותיאהם של קיחוטה ופנסה; כל הדימויים הספרותיים והאלגוריות הופכים בדון קיחוטה למציאות עליללתית והוא בעצם מדבר כל הזמן בשני אפיקים (העלילה כשלעצמה והעלילה כמשל) במקביל.

אבל התחכום של דון קיחוטה לא מסתכם רק בביקורת אמנותית על ספרי האבירים, או בביקורת חברתית על התנהלותם ואמונותיהם של בני האדם, אלא מדובר גם בתחכום ספרותי גרידא וליהטוט גאוני בין כל מרכיבי הספרות ופריצת הגבולות שמגדירים מהו ספר.

 ובכל זאת, אם נשים לרגע בצד את הידע ההיסטורי והתרבותי על יצירתו של סרוונטס ועל התקופה בה הוא חי, מוכרחים לומר שלקורא ההדיוט בן ימינו יהיה דיי קשה להינות מדון קיחוטה בגירסתו המקורית; קצב האירועים איטי באופן יחסי, התיאורים ארכניים מאד וההומור חוזר על עצמו לא פעם. 

יכול להיות שבעיבוד ספרותי או קולנועי ניתן יהיה להפוך את העלילה למהירה ונגישה יותר, אבל אין ספק שבמקרה כזה גם נאבד לא מעט מחוויית הספר המקורי, כיוון שהתיאורים המלאים וקצב התרחשותם האיטי מאפשרים לקורא לחוות את מלוא האירוניה והגרוטסקה שסרוונטס מנסה להעביר.

אסכם ואומר שדון קיחוטה הוא ספר שנון, חכם, מקורי, ביקורתי, מצחיק, מודע לעצמו ומקדים את זמנו, אבל אם לא ניגשים אליו עם הגישה המתאימה ועם קצת רקע היסטורי ותרבותי, הוא יכול גם מאד לשעמם.

כך שבמבחן הזמן, למרות האקטואליות והסגנון הכמעט פוסט מודרני שלו, הוא עומד רק באופן חלקי. ובכל זאת, מומלץ להתאמץ ולקרוא את דון קיחוטה בעיקר כי הוא אחת מאבני התרבות החשובות ביותר בספרות, יש שיאמרו אפילו החשובה שבהן.

 

ציטוט נבחר:

“דון קיחוטה לא אבה לאכול פת-שחרית, כי ניזון, כאמור, מזכרונותיו הערבים”

על הספר ברשת:

אריאנה מלמד על מה הופך את דון קיחוטה לספר גדול, וואיינט

 אסף ענברי על דון קישוט של ביאליק, הבלוג של אסף ענברי

 מאיה מאהלר – לטייל בספרד בדרך “דון קישוט”, וואיינט