קלאסיקות במבחן הזמן: דון קיחוטה/ מיגל דה סרוואנטס

בזמנים שבהם מסגרת העברת המסרים מצטמצמת לעיתים עד לכדי 140 תווים, לא תמיד פשוט להתמודד עם כ-800 עמודים בשני כרכים של סיפורי הרפתקאות מגוחכים וגרוטסקים בנוף הספרדי של המאה ה-16. אבל בכל זאת החלטתי לעשות את זה: קראתי את דון קיחוטה, וחזרתי כדי לספר.

ובכן, על אף שמדובר בספר שנחשב לרומן הראשון בהיסטוריה, מפתיע מאד לגלות שהוא כבר מספיק להוציא את כל האוויר החם מהז’אנר שהוא עצמו מוליד. בכלל, התחכום של סרוונטס ביצירה הזאת הוא בלתי נגמר. לא ברור כיצד מצליח ממציא הרומן לשים במרכז הספר שמבשר את יצירתו של ז’אנר ספרותי חדש, דמות של אנטי-גיבור שבאופן לא מודע לועג לכל ההתנהלות האנושית בעבר, בהווה ובעתיד? זה כמו להמציא את הפוסט מודרניות לפני המודרניות. בכלל, בספר הזה המשפט “לרתום את העגלה לפני הסוסים” יכול לשמש גם ככותרת משנה או כמוטו , וגם כתיאור של אחת מהרפתקותיאהם של קיחוטה ופנסה; כל הדימויים הספרותיים והאלגוריות הופכים בדון קיחוטה למציאות עליללתית והוא בעצם מדבר כל הזמן בשני אפיקים (העלילה כשלעצמה והעלילה כמשל) במקביל.

אבל התחכום של דון קיחוטה לא מסתכם רק בביקורת אמנותית על ספרי האבירים, או בביקורת חברתית על התנהלותם ואמונותיהם של בני האדם, אלא מדובר גם בתחכום ספרותי גרידא וליהטוט גאוני בין כל מרכיבי הספרות ופריצת הגבולות שמגדירים מהו ספר.

 ובכל זאת, אם נשים לרגע בצד את הידע ההיסטורי והתרבותי על יצירתו של סרוונטס ועל התקופה בה הוא חי, מוכרחים לומר שלקורא ההדיוט בן ימינו יהיה דיי קשה להינות מדון קיחוטה בגירסתו המקורית; קצב האירועים איטי באופן יחסי, התיאורים ארכניים מאד וההומור חוזר על עצמו לא פעם. 

יכול להיות שבעיבוד ספרותי או קולנועי ניתן יהיה להפוך את העלילה למהירה ונגישה יותר, אבל אין ספק שבמקרה כזה גם נאבד לא מעט מחוויית הספר המקורי, כיוון שהתיאורים המלאים וקצב התרחשותם האיטי מאפשרים לקורא לחוות את מלוא האירוניה והגרוטסקה שסרוונטס מנסה להעביר.

אסכם ואומר שדון קיחוטה הוא ספר שנון, חכם, מקורי, ביקורתי, מצחיק, מודע לעצמו ומקדים את זמנו, אבל אם לא ניגשים אליו עם הגישה המתאימה ועם קצת רקע היסטורי ותרבותי, הוא יכול גם מאד לשעמם.

כך שבמבחן הזמן, למרות האקטואליות והסגנון הכמעט פוסט מודרני שלו, הוא עומד רק באופן חלקי. ובכל זאת, מומלץ להתאמץ ולקרוא את דון קיחוטה בעיקר כי הוא אחת מאבני התרבות החשובות ביותר בספרות, יש שיאמרו אפילו החשובה שבהן.

 

ציטוט נבחר:

“דון קיחוטה לא אבה לאכול פת-שחרית, כי ניזון, כאמור, מזכרונותיו הערבים”

על הספר ברשת:

אריאנה מלמד על מה הופך את דון קיחוטה לספר גדול, וואיינט

 אסף ענברי על דון קישוט של ביאליק, הבלוג של אסף ענברי

 מאיה מאהלר – לטייל בספרד בדרך “דון קישוט”, וואיינט

4 תגובות

  1. Tom Baikin-O'hayon 21 בפברואר 2013 ב- 20:04 - Reply

    מאוד נהנתי מהביקורת ומהמידע המקדים. חשוב להוסיף שכל הסיפור הזה של “הרומן הראשון הוא טעות מרה. הסגנות הראשון של הרומן נעשה על ידי הרומאים. אלו היו “סיפורי איכרים” המלאים הרפתקאות שונות וסיפורי אהבה, בדרך כלל המערבבים איש מהמעמד הנמוך עם אישה מהמעמד הגבוה. הסוגה הספרותית הזו התפתחה למה שנקרא בימי הביניים המאוחרים “סיפורי אבירים” המספרים את מעלליהם של גברים אצילים בעקבות נערות חסודות.
    סרוונטס, איש שחייו, כפי שהערת, היו ספר הרפתקאות בפני עצמם, קרא את הספרים האלה ובז להם. הוא חש שניתן להוציא כל כך הרבה יותר מהזאנר הזה, ולכן הוא כתב את דון קיחוטה, כסיפור על אדם זקן שקרא יותר מדי סיפורי אבירים, ורצה חיים שכאלה.
    כסוגה ספרותית הנושא הזה נזנח במהלך שנות ההשכלה עד שהרונטים החיו אותו בראשית המאה ה-19 – פירוש המילה ‘רומנטיים’ נגזר מהקשר הזה לרומאן הימי-ביניימי, הגוזר את שמו מה”סיגנון הרומאי”…
    סתם חשבתי לתרום קצת לפוסט שנהניתי לקרוא..

  2. yarinkat 21 בפברואר 2013 ב- 20:21 - Reply

    תודה רבה תום! אני זוכר שקראתי פעם על המידע שהזכרת פה, אבל שכחתי אותו לגמרי, אז כיף שתרמת. בכל אופן, יכול להיות שהוא הרומן הראשון של העת החדשה המוקדמת או משהו כזה. הוא בטח ראשון במשהו בכל מקרה:)

    • Tom Baikin-O'hayon 21 בפברואר 2013 ב- 21:11 - Reply

      אהה בהחלט. “הרומן המודרני הראשון” זה התואר הרשמי, אם כי תימצא לא מעט ספרים שהם הוא מתואר כ”רומן הראשון”. בכל אופן, יופי של ספר. גם אם טרחני לפרקים…

  3. ירין כץ 23 באפריל 2016 ב- 18:17 - Reply

    פרסם את זה מחדש ב-קורא בספריםוהגיב:

    לרגל 400 שנה למותו של מיגל דה סרוונטס, אני משתף שוב פוסט שכתבתי בתחילת ימיו של הבלוג (לפני יותר משלוש שנים) על “דון קיחוטה”.

השאירו תגובה