בקצרה (מתוך גב הספר):

באולפנה בבני ברק מתכוננת חוה קלר, נערה שאפתנית שדבר אינו חומק מעיניה הכהות והנבונות, לחזרות על מחזה גורלי, המטיל את צלו הארוך על חייה. כאשר אחת השחקניות הצעירות נעלמת, רועמים הדים אלימים מן העבר במסדרונות בית הספר ומאיימים על כל אלו שרצו כל כך להיות נערות למופת.

לבטי הגיל, האימה שבמיניות המתעוררת וכאב התשוקות המודחקות, וגם העריצוּת, הכפייה והאכזריות שרק חברת בנות סגורה מסוגלת לה, נשזרים ומתפתלים בתכני המחזה.

עלילתו, המבוססת על צוואתן של תשעים ושלוש תלמידות מקראקוב, שהתאבדו יחדיו כדי שלא יטומאו על ידי החיילים הנאצים, מלווה את חייהן של המשתתפות בו. קולן של הנערות המתות בוקע ממרחק הזמן והמקום, ועמו גם צליליה של ההתנגשות בין האמתי לכוזב ובין בדיה למציאות.

בספרה השני, נערות למופת, ממשיכה שהרה בלאו לבחון מיתוסים יהודיים בסגנונה הייחודי ורב-העוצמה. בכנות נוקבת היא מציעה תקריב מדויק של נשיות מתגבשת ומורכבת, ומעמידה יצירה בשלה הלופתת את הקורא אל הריאליזם המר והמעורר שלה בכבלי קסם. ספרה הראשון של שהרה בלאו, יצר לב האדמה, ראה אור בשנת 2007 וזכה לשבחים רבים.

 

על המחבר (מוויקפדיה):

בלאו נולדה ומתגוררת בבני ברק. עבודתה העיקרית, עוד מימי שירותהּ הלאומי, היא במכון ללימודי השואה בחיפה, שבו היא מדריכה ומתעדת ניצולי שואה כבר קרוב לעשור.

בשנת 1999 יזמה את טקס יום השואה האלטרנטיבי בתל אביב, שמאז התפתח ונערך במקומות שונים בארץ. הטקסים עוסקים בשואה מנקודת מבט אישית וחברתית של הדוברים, ועוררו בתחילהפולמוסים רבים בנוגע לאופן שבו אמורים לזכור את השואה. במהלך השנים נטלו בהם חלק שמעון אדף, עוזי וייל, אורלי וילנאי-פדרבוש, לינוי בר-גפן, מוקי, דניאל סלומון ויהודה משי זהב.

בלאו נודעת כעיתונאית שעוסקת במגוון של נושאים העוסקים בדת באופן ליברלי. את דרכה הטלוויזיונית החלה בגיל 19 בתוכנית הדת של מוצאי שבת בערוץ הראשון. בהמשך, במקביל ללימודי ההיסטוריה והפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן והעבודה במכון, הגישה את תוכנית הדת “להבדיל” בערוץ הראשון, את “הצנועות והחסודות” בערוץ התכלת, את “צולם ביום חול”, בערוץ 2 וכן את “מדברים שואה” ו”חמישה בעקבות פרשה” בערוץ 10.

בלאו כתבה את המחזה “האחרונה” על זוג ניצולות שואה הרבות ביניהן מי תזכה לשרוד ולהישאר הניצולה האחרונה עלי אדמות, אשר הועלה ב-2003 בפסטיבל תיאטרון קצר.

היא מפרסמת כתבות ב”מעריב”, ב”העיר” ובבמות נוספות.

בשנת 2007 פורסם ספר הביכורים שלה, “יצר לב האדמה”, העוסק באישה שיצרה לעצמה גולם דמוי גבר.

בשנת 2012 יצא לאור ספרה השני “נערות למופת”, העוסק בנערות באולפנה בבני ברק, העומדות להעלות מחזה המציג את סיפורן של התשעים ושלוש – סיפור שלא התרחש, אך זכה לפרסום כסיפור אמיתי, על תשעים ושלוש נערות חרדיות מ”בית יעקב” שהתאבדו כדי שלא להיאנס על ידי חיילים גרמנים בזמן השואה.

דעתי:

קודם כל גילוי נאות: שהרה בלאו הייתה מורה שלי בקורס לכתיבה, כך שכל הגישה שלי לכתיבה שלה לא מגיעה ממקום חסר פניות. מלבד העובדה שבזמן הקריאה אני מראש בעדה ורוצה בהצלחתה מה שפוגע בחוש הביקורת שלי, אני גם לא מרגיש נוח לבקר טקסטים של מי שעד לא מכבר הדריכה אותי בכתיבה וביקרה את הטקסטים שלי (ודאי תשמחו לדעת שאני כותב דמויות נשיות אמינות. הממ…).

אז במקום הביקורת הרגילה, הפעם אכתוב כאן משהו יותר אישי על המחשבות שעלו בי בזמן הקריאה ופחות אתייחס לאיכויות הספרותיות של הספר.

ראשית, כמו רוב החילונים לדעתי, מעולם לא שמעתי על סיפור תשעים ושלוש התלמידות מקרקאוב שבתקופת השואה בחרו לבלוע רעל ולמות טהורות כדי שלא יטומאו בידי חיילים נאצים. בחברה הדתית והחרדית, מסתבר, מדובר במיתוס מכונן.

שנית, למרות שהעלילה מתרחשת במקום ובזמן קרובים מאד לתקופת ילדותי שלי (אזור מרכז הארץ בשנות ה-80), היא למעשה מתארת מציאות שמבחינה קטגורית לא היה לי שום סיכוי לחוות אותה כיוון שאני זכר חילוני ואילו הספר מתאר אולפנה לבנות בבני ברק. לכן היה מעניין מאד לקרוא על מקום כל כך קרוב וכל כך רחוק.

הסופרת שהרה בלאו

ועכשיו לסיפור עצמו. האובססיה של החברה הדתית המתוארת בספר סביב נושא הצניעות  גרמה לי לתהות עד כמה שונה מבנה האישיות הפסיכולוגי של בנות אולפנא כאלה, ממבנה האישיות שלי. הן ודאי רואות את המציאות מבעד לפריזמה אחרת לגמרי. מעולם לא חשבתי לדאוג למפתח השסע בשמלתי (ותודה לאל על זה), לחשוש מלהיראות בחברת בנות המין השני או לפחד שמישהו יפגע בצניעותי. עיסוק אובססיבי נוסף שמתואר בספר, הוא העיסוק בשואה (וכאן זה מתקשר לביוגרפיה האישית של שהרה , וגם לביוגרפיה של לא מעט אנשים שחיים ביננו), אבל גם פה השואה ניבטת רוב הזמן מבעד לפריזמת הצניעות. הסבון, שמתואר כמוצג במוזאיון השואה בבני ברק כסבון עשוי מיהודים, הוא גם סמל לצורך של הבנות לשמור על עצמן נקיות ולא “להתלכלך” וגם אמצעי רעל כדי להתאבד אם ינסו לפגוע בצניעותן. גם התחתונים, אולי פריט הלבוש שמופיע הכי הרבה פעמים בספר, זוכים לעיסוק אובססיבי של החברה הבני ברקית. אסור לאבד אותם, אסור להשאר רק עם תחתונים ואסור כמובן שיתלכלכו.

 

אז אילו משקעים פסיכולוגים יש לחברה שהמיתוס המכונן שלה הוא מוות, או למעשה התאבדות, של קבוצת בנות ששמרו על צניעותן בכל מחיר והפכו בכך לבתולות קדושות? לקורא החילוני קשה לפעמים להבין “מה הסיפור” אם בחורה החזיקה ידיים עם בחור, או אפילו נישקה אותו רחמנא ליצלן. אבל ככל שנכנסתי לאווירת הספר קיבלתי על עצמי את חוקי החברה, והייתי במתח גדול כשהגיבורה התקרבה לאט לאט לבחור שאהבה ובשיאה של הסצינה אף נגעה בידו. יש משהו שיוצר מתח מיני עצום בהתעסקות החוזרת ונשנית בצניעות וטהרה. דווקא הנסיון לדחוק את המיניות הופך כל פעולה יומיומית לבעלת פוטנציאל מיני.

 

כאמור, העניין הגדול שלי בספר היה בעצם העולם שהוא מתאר (למרות שכמובן יש גם סיפור דרמטי ראוי שחורג מעבר לעיסוק בצניעות או בשואה שתיארתי פה), והקריאה בו אפשרה לי הצצה למציאות קרובה אך לא מוכרת. אך למרות המשיכה לשוני, חלק גדול מההנאה בקריאת ספרים מקורו דווקא בתחושות ההזדהות. ואכן הזדהיתי עם חוה, הגיבורה, שיושבת בשירותים ולא מצליחה לענות לשאלה “מי שם?”, ועם חוסר הרצון שלה להזמין אליה חברים הביתה “כי אין בוגדניים מבתי המגורים שלנו, המסגירים כל כך את המתגורר בתוכם.”; אבל יותר מכל הזדהתי עם שתי אבחנות קטנות ששהרה שזרה לאורך הספר: טעמו המנחם של הקפה והריח המנחם של חמימות שמרים🙂. מה יש בנוזל החם ובריח המתוק שברגעים מסוימים יוצרים תחושת נחמה? אלוהים יודע.

 

 ציטוט נבחר:

“ההיסטוריה תמיד תחזור על עצמה אם רק תימצא לה ההזדמנות. ואולי נכון יותר לומר שאנו אלה שנעדיף לפסוע בנתיבים המוכרים ולהאשים לאחר מכן את רשעותה של ההיסטוריה. “

על הספר ברשת:

לילך וולך, וואלה!

מוטי פוגל, עכבר העיר

צור ארליך, מהמחסן של צור ארליך