השאלון עם עמיחי שלו

1) מהו הספר האהוב עלייך?

אין כזה דבר ספר אחד אהוב, ולא יכול להיות, וזה היה מאוד עצוב עבורי אם היה רק אחד, אני חי בשאיפה מתמדת שיהיו לי כמה שיותר ספרים שאני הכי אוהב בעולם, הרי רק בשנה האחרונה קראתי כמה ספרים כבירים, אפילו רק בחודש האחרון. דוגמאות? “הנער האבוד” של תומס וולף, “שני העולמות שלי” מאת סרחיו צ’חפק, “הקנאה“, של אלן רוב גרייה ו”הטרילוגיה הבלתי רצונית” של מריו לבררו, וזה רק כמאמר הקלישאה, על קצה המזלג, ממש על השפיץ של השפיץ שלו.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

בעבר זה היה ,”והילד הזה הוא אני” של יהודה אטלס, כך לפחות זכרתי תמיד, אבל ככל שעובר הזמן מקומם של ספרי דוקטור סוס תופס תאוצה, והם מאיימים להדיר את אטלס מהמעמד האייקוני שלו, במיוחד “אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים” ו”יופי של חביתה מקושקשת“, אם כי “עליסה בארץ הפלאות” תמיד יהיה לדעתי ספר הילדים הגדול, המופלא והעל-זמני ביותר.

3) מה הספר האחרון שקראת?

אני בתהליך קריאתו של “צ’יף אינדיאני“, מאת ג’ורג’ קופוויי, שיצא לאחרונה בהוצאת נהר. אני בדרך כלל, ובטח מאז סיום הבי.איי שלי בהיסטוריה, לא קורא ספרים כאלו, אבל יש משהו בהיסטוריה ובתרבות האינדיאנית שתמיד משך אותי, מאז היותי ילד, מאז היותי ילד שקורא שוב ושוב את הספר “והילד הזה הוא אני”.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

אני משתדל לא לבוא בגישה כזאת לאף ספר, כי הרי עולם הספרים הוא סובייקטיבי, אני תמיד מעדיף לבוא בכלים נימוקיים כלפי כל פיאסקו ספרותי, ואם אומר למישהו למשל שלדעתי ספריו האחרונים של עמוס עוז, מאז ,”סיפור על אהבה וחושך” הם בלשון המעטה לא מתרוממים, זו תהיה אמירה חסרת אחריות, אצטרך תמיד לנמק, ואצפה שמי שיגן על ספריו האחרונים ינמק בהתאם, אני לא אוהב לפסול שום ספר, גדול ויחצ”ני ככל שיהיה, מבלי ויכוח מפולפל. אם כי, ככה, בשליפה כמו שנאמר, הייתי אומר לך שלרגע לא הבנתי את ההיסטריה סביב “אישה בורחת מבשורה“, ואני מוכן ומזומן שמישהו ישכנע אותי למה מדובר בספר כה גדול, מטלטל, חד פעמי וכיוצא בזה.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

אני חושב שאחד הספרים הגאוניים שהודפסו אי פעם בארץ היה “ימים קרועים” של ישראל ברמה, והוא זכה להערכתם של מתי מעט, כי מראש הוא פנה למתי מעט. ברמה מת בגיל צעיר ממחלה, והוא הספיק לכתוב רק את הספר הזה, ומדובר ביצירה כה מבריקה וחד פעמית, אבל מצד שני כה אליטיסטית במובן הטוב של המילה, שאולי זה טוב שהוא לא זכה למן הכרה ציבורית רחבה, אחרת היו הורסים את קדושתו בעוד צורות שטחיות של שיח וביקורות יח”צניות נבובות.

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

הייתי עונה כמעט את אותה תשובה לגבי מיהו הספר האהוב עליך. סופר אהוב זה משהו שמשתנה אצלי כל כמה זמן, שוב, זה לא שאני אוהב לנטוש סופרים, אני פשוט אוהב למצוא חדשים. אני יכול לומר שתקופה די ארוכה הסופרים האהובים עלי היו הסוריאליסטים, הדאדאיסטים וסופרי דור הביט, אבל בחרתי להניח אותם מאחור, ולחפש סופרים אהובים חדשים. מועמד רציני חדש: תומס וולף. מועמד על זמני – ישראל ברמה.

7) ספר שנתן לך השראה?

שוב, יש המון, אבל אם אאלץ לבחור באחד, אבחר ב”מזכר פנימי“, של אמנון נבות, ספר שמתאר בצורה ייחודית וחסרת רחמים את כל מה שחשוב לכאורה שקרה בספרות העברית בעשור האחרון, ועושה זאת בצורה מבריקה, באמצעות ניתוחים מטלטלים ומאירים. אני חייב לומר, הוא גם לא חוסך שבטו ממני, ומצליף בי היטב, לפעמים גם בצדק, אבל דווקא בגלל זה הוא עורר בי השראה, כי יש לי המון תכונות בעייתיות, אבל תכונה אחת טובה היא שאני יודע לקבל ביקורת, אם היא עניינית ומרתקת, וזה מה שקיבלתי ממנו, ובמיוחד, קיבלתי תשוקה מחודשת לנסות לאתגר את עצמי בכתיבה באמצעותו, אם זה יילך, אם יהיו לכך תוצאות? ובכן, את זה עוד נראה.

8) ספר עיון מומלץ?

בחודש האחרון קראתי את “טכנומיסטיקה” של עידו הרטוגזון ואת “לפתוח את הראש” של דניאל פינצ’בק, שניהם צוללים עמוק פנימה אל הנסיבות התרבותיות, ההיסטוריות והפוליטיות של הסמים הפסיכדליים והתרבות הפסיכדלית, הם מנתחים את הסיבות התמוהות שהביאו משטרים לצאת במסעות צלב מופרכים כנגדם, יוצאים כנגד הדעות הקדומות, והם לא מטיפים וקוראים לאנשים לעזוב את חייהם ולבלוע קרטונים בצורה שטחית ופופוליסטית, אלא מנסים באמת לבדוק את המשמעויות העמוקות של הסמים הללו, ושל הצמחים השאמאניים, ובעצם להציע דרך אלטרנטיבית מאירה להסתכל ולחוות את העולם.

***

הסופר עמיחי שלו, 40, הוא חתן פרס לוי אשכול לספרות לשנת 2012; פרסם את הרומנים “ימי הפופ“, “הנפשיים” ו”ילדה גדולה“.
ביום חמישי, ה-14.2, בשעה 16:00 יקיים פאנל ספרותי עם הסופר הארגנטינאי סרג’יו צ’חפק, במסגרת יריד הספרים הבינלאומי בירושלים.

השאירו תגובה