ביקורת ספרים: משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם/ דיוויד פוסטר וואלאס

בקצרה (מתוך גב הספר):

המסה משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם נחשבת לאחת מיצירות המופת של דיוויד פוסטר וואלאס. כוחו האינטלקטואלי והרגשי באים בה לידי ביטוי רב עצמה. בזכות כישרונו הרנטגני לפרק מבנים ומנגנונים חברתיים לגורמים ולחשוף את הזיוף העומד מאחוריהם, הופך שיט התענוגות בקריביים למקור בלתי נדלה לחקר סוגיות כמו פרסום ושיווק, הזדקנות, הגירה, היררכיות חברתיות ויחסי ניצול, רווח והפסד, תהיות קיומיות.
במיזוג של הומור מבריק ופיכחון קודר עוסק וואלאס בפרטי הפרטים של שיט התענוגות, ואלה מצטרפים יחדיו לפרשנות חברתית-פסיכולוגית מרתקת.

 תירגמה מאנגלית: אלינוער ברגר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 119 עמ’, 74 שקלים

על המחבר:

דיוויד פוסטר וואלאס, יליד 1962, הוא סופר ומסאי אמריקאי. פרסם בחייו עשרה ספרים, ביניהם רומנים, קובצי סיפורים קצרים וקובצי מאמרים. זכה בפרסים ספרותיים רבים ובקהל קוראים נלהב. בשנת 2008 שם קץ לחייו.

דעתי:

המסה הזאת שכתב דיוויד פוסטר וואלאס בשנת 1995 בעקבות יציאתו לשבוע של שיט תענוגות באיים הקריביים, מבשרת על הדרך החדשה ואולי היחידה שבה אפשר לכתוב על המציאות בעולם הפוסט מודרני. האובייקטיביות פסה מן העולם מזמן ובמקומה נכנס הסובייקט, במקרה הזה פוסטר וולאס השנון והמעורער, ומספר על עצמו בתוך המציאות שהוא חווה. “במשך  שבוע תמים הייתי מושאם של למעלה מ- 1500 חיוכים מקצועיים,”  הוא מספר כבר בפתיחת הספר ומתווה את הדרך שבה יצעד איתו הקורא לאורך המסה – דרך מלאה בהבחנות משעשעות שחושפות את נלעגותו של העולם שאנחנו חיים בו.

הסופר דיוויד פוסטר וולאס

לאורך כל הספר נע פוסטר וואלאס בין אמירות עמוקות ומשמעותיות על עולם הפרסום שמייצר עברונו פנטזיות שאין לנו סיכוי להגשים (“וזן זה של פרסומת סמכותית – הורית כמעט – מציע הבטחה מסוג מיוחד מאד, הבטחה שטנית בפתיינותה ובעצם דיי כנה, כי זו ההבטחה ששיט התענוגות עצמו הוא קיומה. אין זו הבטחה לכך שתוכלו לחוות הנאה אדירה, אלא שאכן תחוו אותה. שהם יוודאו שזה יקרה. שהם ינהלו בדקדקנות כל קמצוץ של כל אופציית-הנאה כך שאפילו התהליך המאכֶּל הנורא של תודעתכם הבוגרת  ושל יכולת הפעולה שלכם ושל האימה לא יצליחו לדפוק את הכיף שלכם … מודעות הפרסומת מבטיחות לכם שתוכלו – סוף-סוף, לשם שינוי – להירגע באמת ולעשות חיים כי לא תהיה לכם ברירה אחרת אלא לעשות חיים.”) לבין תיאור מאופק של ההתנהלות האנושית בשיט שחושף את האוויליות שבהתנהגות האנושית (“הוּרדנו מן האוטובוסים והובלנו באמצעות מגאפון דרך דלתות הזכוכית הגדולות של רציף 21, ושם עוד שתי גברות ימאיות משוללות כל חוש הומור נתנו לכל אחד מאתנו כרטיס פלסטיק קטן ועליו מספר. מספר הכרטיס שלי הוא 7. כמה אנשים שיושבים קרוב אלי שואלים אותי ‘מה אני’, ואני מבין שעלי לענות ‘אני 7′”.); ובשני המקרים הוא מצליח לגרום לקורא בו זמנית לתחושה של סלידה מהתנהלות החברה האנושית ולתחושה של סלידה מעצמו כאדם שמתנהל בטמטום בתוך החברה הזאת.

צורת הכתיבה של פוסטר וואלס  מזכירה במעט את הרעיון שניסה להטמיע בשעתו המחזאי ברטולט ברכט בעולם התיאטרון; יצירת ניכור בין הצופה (או במקרה הזה הקורא) לבין המתרחש על הבמה באמצעות איזכור חוזר ונשנה כי המחזה אינו ייצוג של המציאות, אלא חלק מהמציאות עצמה. גם ב”משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם“, אין לקורא אשליה לרגע שהוא בעולם בדיוני סגור ונפרד מהעולם שלו. להיפך, הכתיבה של פוסטר וולאס מלאה בהערות שוליים שעוצרות את שטף הקריאה בכל רגע ונוסכות על הקורא תחושה של הפרעת קשב מתמדת (גם היא מתאימה מאד לעולמנו הדיגטלי).

ולמרות כל מה שנאמר לעיל, תמיד אפשר לומר שביקורת מהסוג שמשמיע פוסטר וולאס על החברה המערבית היא כבר נדושה – שמענו, ראינו, צחקנו ואנחנו ממשיכים להתנהג באותה צורה. לזכותו ייאמר כי הביקורת הזאת נכתבה על ידו כבר ב-1995, ואפשר שהיכולת שלו להתבונן בעולם המערבי נכוחה, במלוא סיאובו ונלעגותו, היא שהביאה אותו לשים קץ לחייו 13 שנים אחרי אותו שיט בקריביים. כך או כך, “משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם” הוא אחד הספרים הטובים ביותר שתורגמו בשנים האחרונות  לעברית  והקריאה בו מגרה את המחשבה ומפעילה את בלוטות הצחוק, כשמעל הכל נישא דוק קל ועוטף של ייאוש ודיכאון.  מומלץ.

ציטוט נבחר:

“למה מעסיקים ומפקחים כופים על נותני שירותים מקצועיים לשדר את החיוך המקצועי? האם אני הצרכן היחיד שמינון גבוה של חיוכים כאלה מעורר בו יאוש? האם אני האדם היחיד שבטוח שהמפסר הגדל והולך של מקרים שבהם אנשים בעלי מראה ממוצע לחלוטין פותחים פתאום בירי מנשק אוטומטי בקניונים ובמשרדי חברות ביטוח ובמתחמים רפואיים ובסניפי מקדונלד’ס קשור איכשהו בקשר סיבתי לעובדה שהזירות האלה הן אתרי הפצה נודעים של החיוך המקצועי ?

עם זאת גם היעדרו של החיוך המקצועי מעורר ייאוש. כל מי שקנה אי-פעם מסטיק  בחנות סיגרים במנהטן או ביקש שישמו חותמת ‘שביר’ על  משהו בסניף דואר בשיקגו או ניסה להשיג כוס מים ממלצרית בסאות בוסטון יודע היטב כמה רע עושה לנשמה פרצוף חמוץ של נותן שירות, כלומר מכיר את ההשפלה וההתמרמרות הנלווים להיעדרו של החיוך המקצועי. ועכשיו הצליח ההחיוך המקצועי לסלף אפילו את ההתמרות שלי נוכח הפרצוף החמוץ המקצועי האימתני: אני יוצא ממורמר מחנות הטבק במנהטן לא בגלל אופיו של המוכר או היעדר רצון טוב מצדו אלא בגלל היעדרות המקצועיות שלו, בכך שהוא מונע ממני את החיוך. איזה בלגן מטורף.”

על הספר ברשת:

ליאת אלקיים, הארץ

נועה לימונה, הארץ

אריק גלסנר, ידיעות אחרונות

 מיטל שרון, מתוך הבלוג ‘הסיפור האמיתי והמזעזע של’