“עלובי החיים” עומד במבחן הבסיסי ביותר לספר קלאסי שיצא לאור לפני כמאה חמישים שנה – הוא מעניין.
הסיפור של ז’אן ולז’ן, קוזט, פנטיין, המפקח ז’בר ושאר הדמויות ודמויות המשנה, סוחפים את הקורא ומכניסים אותו באופן מיידי לאווירה של צרפת בעשורים שאחרי המהפכה. ולמרות זאת, יש חלקים בספר שפחות עומדים במבחן הזמן. על אף שהספר הוא מנציגיו המובהקים של ז’אנר הריאליזם בספרות שהתפתח במאה ה- 19, והוא אכן שופע בתיאורים פרטניים של חיי היומיום בצרפת ושל התרבות, ההיסטוריה והגיאוגרפיה שלה, הדמויות המרכזיות בו הן במידה רבה “גדולות מהחיים”. יש בכך מין שטחיות של טלנובלה – פושע עני שהופך לפילנטרופ עשיר, יתומה מכוערת שהופכת ליפהפיה, אנשים שמייצגים טוב לב מוחלט אל מול הרוע של העולם. למעשה, אפשר אף לומר שז’אן ולז’ן הוא מעין ישו מודרני. הוא תורם בלי סוף לחלכאים והנדכאים בזמן שבאופן אישי הוא נרדף ונאלץ להתמודד עם חוסר הצדק המשווע שקיים בעולם.
על פי הפרמטרים שאנחנו נוהגים לשפוט יצירות עכשוויות, הסיפור של הוגו היה נחשב למעט מוגזם, לעיתים לא אמין וחוטא בלא מעט רומנטיזציה של מושגים כמו עוני ואהבה (על אף שלכאורה בסגנון כתיבתו הוא מבקש לצאת נגד ז’אנרים רומנטיים באמנות, שמנותקים מהוויה המציאותית והיומיומית של בני האדם).
אך עם זאת ובכל זאת, גם במרחק של מאה וחצי מהמקור, עדיין מדובר ביצירה מרגשת, מצחיקה, יפה ובעיקר – מעניינת.
ציטוט נבחר:
” הנפש מסייעת לגוף, ובמקרים מסוימים אף נושאת אותו אל על. היא הציפור היחידה הנושאת את הקן שלה.”
השאירו תגובה