בקצרה (מתוך גב הספר):

בגרמניה הנאצית היה סוכן גסטאפו אחד על כל 2,000 תושבים. בברית המועצות של סטלין היה סוכן קג”ב אחד על כל 5,830 תושבים. בגרמניה המזרחית היה סוכן שטאזי או מודיע של הארגון על כל 63 בני אדם, ואם מביאים בחשבון מודיעים במשרה חלקית, יש אומדנים שטוענים ליחס של מודיע אחד לכל 6.5 אזרחים.

 שבע שנים לאחר נפילת חומת ברלין יצאה אנה פאנדר למסע היכרות עם בני האדם שחיו במדינת המשטרה המשוכללת ביותר בכל הזמנים. התוצאה של המסע, ושל פגישותיה עם הנרדפים והרודפים, היא שטאזילנד – מסמך מרתק על החיים במדינה שבה הבירה והשנאפס היו זולים, ואשר בה כולם חשדו בכולם, וכולם (כמעט) הלשינו על כולם.

 

על המחבר:

אנה פאנדר נולדה ב- 1966 באוסטרליה, וגדלה בה ובפריז. היא עבדה כפרקליטה וכמפיקה ברדיו, וחייתה שנים אחדות בגרמניה. שאזילנד, זוכה פרס סמואל ג’ונסון לספרות לא-בדיונית לשנת 2004, הוא ספרה הראשון.

דעתי*:

“אני מביטה בקופסה שבידיה ויודעת שאיש אינו יכול להרוס את העבר שלו, וגם לא את מה שהעבר הזה עולל לו. העבר נשאר תמיד איתנו.” (מתוך הספר שטאזינלד)

העבר נשאר תמיד איתנו, אך הוא לא תמיד נגלה לעין, כפי שגילתה הסופרת והעיתונאית האוסטרלית אנה פאנדר כשהגיעה לברלין באמצע שנות ה-90, זמן קצר לאחר שגרמניה אוחדה מחדש, ונוכחה לדעת שהרפובליקה המזרח גרמנית נותרה בעיקר בגדר רוח רפאים מרחפת מן העבר.

מתוך סקרנות אישית מהולה בקורטוב אשמה על כך שהגורל, כהגדרתה, האיר לה פנים באופן יחסי, היא יוצאת למסע בעקבות הרפובליקה האבודה, אותו היא עורכת באמצעות ראיונות אישיים עם אזרחים שחיו תחת המשטר הדכאני ונרדפו על ידי המשטרה החשאית, השטאזי, ששימשה כזרוע המחץ שלו. בנוסף, היא בוחרת לראיין אנשי שטאזי אחדים ולהביא גם את סיפורם, כאשר היא מבקשת לברר איתם כיצד הם מתמודדים עם מעשיהם בעבר ותוהה “האם אדם יכול לעבד מחדש את העבר שלו, את החצץ שבתוכו, עד שהוא נעשה מבריק וחלק כפנינה?”.

הסופרת אנה פאנדר

‘שטאזילנד’ אינו ספר היסטוריה והוא חף מכל טון אקדמי ודידקטי. מדובר בספר אישי ורגשי שמעביר באופן בהיר וקל לקריאה את הרגשות, התחושות והחוויות של מִספר בני אדם, בניהם המחברת עצמה, לנוכח תקופה מסוימת בעברם. לכל אורך הספר פאנדר נוכחת בעצמה ומעבירה לא פעם לקוראים את תחושותיה ורגשותיה כלפי האנשים שהיא מראיינת והמקומות שבהם היא מבקרת (“אני נמצאת בקצה האפור של הספקטרום: בניינים אפורים, אדמה אפורה, ציפורים אפורות, עצים אפורים. העיר, ואחר כך הארץ, מתגלגלות על פני בשחור ולבן.”), והחשיפה הזאת מסירה את המחיצה, שלא לומר החומה, בינה לבין הקורא ויוצרת תחושה אינטימית שכמעט ואינה קיימת בספרים שדנים באירועים היסטוריים.

הספר אמנם עוסק לא מעט בפעולתו האכזרית של השטאזי, אך הסיפורים הנשמעים בו לא שונים במהותם מרוב סיפורי האיימים על מעשיהן של משטרות חשאיות במשטרים דיקטטורים אחרים דוגמת הק.ג.ב, הגסטאפו או הסקוריטטה. הייחודיות של הספר והעניין שהוא מעורר נובעים מההתמודדות של פאנדר עם העבר דרך סיפור חייהם של האנשים שחיו בו והניסיון שלה לחבר מחדש את חלקי הפאזל של העבר, או כפי שהיא מנסחת זאת: “אתה חושב שהעבר שלך התפזר ואבד, אבל הוא מחכה אי שם להתחבר מחדש”.

מומלץ בחום.

*פורסם במקור על ידי באתר גיבור תרבות

ציטוט נבחר:

“כשהמפגינים נכנסו לבניין, דרשו שומרי השטאזי לראות את תעודות הזהות שלהם, במעין פרודיה מוזרה על השליטה שאבדה להם באותו הרגע בדיוק, המפגינים ההמומים שלפו בצייתנות את התעודות מהארנק שלהם, ואחר כך השתלטו על הבניין”

על הספר ברשת:

יצחק לאור, הארץ 

נאווה סמל, רדיו ללא הפסקה